בתחילה, התיאור של חייו ככותב צעיר לפני שהוציא לאור דבר-מה מקסים למדי. גאי עובד בחנות הבגדים המשפחתית בעיירה ווילמסלו, "וילהלמינה", ומוכיח בקיאות מרשימה בכל הנוגע לאופנת נשים. ונסה, העתידה להיות אשתו, נכנסת לחנות ומחפשת אחר אמה, פופי, ושתיהן, צמד אלות ג'ינג'יות שנראות כמו אחיות ולא כמו אם ובתה, נכנסות לחייו בסערה.
"לא יכולתי לומר להן באותו רגע שאני סופר, מפני שאז אחת מהן, או, מה שסביר יותר, שתיהן גם יחד, תאמרנה 'אנחנו אמורות להכיר משהו שכתבת?' ולא רציתי להאזין לעצמי בשעה שאני מסביר שאיני סופר מן הזן הברברי שבאמת ובתמים מפרסם ספרים" (עמ' 20)
אם כן, אייבלמן היה פוץ עוד בטרם היה סופר יחסית מפורסם, הוא מצטט כל העת מתוך ספרים שרוב האנשים לא קראו ומזלזל בכל מי שלא מזהה את הרפרנסים שלו. אולם, בינתיים, עולם הספרות השתנה לאין שיעור. בזמן שהוא עזב את החנות כדי לכתוב (אחיו ג'פרי, דמות נהדרת, החליף את מקומו ועושה הרבה יותר כסף ממנו) היוקרה שבמקצוע ירדה פלאים. הספרים שלו כבר לא נמצאים בחנויות. בפסטיבלים ספרותיים הוא מדבר בפני קהל של שלושה אנשים, מותקף תמידית על-ידי נשים שמוצאות את הספרים שלו פוגעניים (הם באמת נשמעים פוגעניים), ומקנא בסופר ההולנדי זוכה הנובל שלא מאמין בלדבר מול קהל ולכן יושב ושותק במשך שעה עד שלבסוף הקהל נעמד ומוחא לו כפיים בהתלהבות.
על אף שונסה היא אשתו, אייבלמן מעוניין דווקא בחמותו, פופי, והרעיון שיצא לו מזה רומן מלהיב אותו אפילו יותר. הרי רדיפה אחר חומר טוב לרומן מנחה אותו בחייו יותר מהרס חייהן של שתי הנשים האהובות עליו. הסוכן שלו מנסה לשכנע אותו שמדובר בהתאבדות ספרותית. מצד שני, הסוכן שלו מייצג כעת את בילי פאנהאוזר, "בן עשרה מאטלנטה שאיבד את מאור עיניו כששדיה של אמו המאמצת התפוצצו בפניו", שכתב את ספר זכרונותיו "תאווה לעיניים".
הקריאה ב"זמן חיות" לא בלתי נעימה. התחכום שג'ייקובסון מוכיח בשמירה על מתח בין הספר שגאי כותב לבין הספר שג'ייקובסון כותב ואנחנו קוראים, מושך את הקורא שוב ושוב. הניתוח הפארודי והמוגזם של הכיוונים אליהם עולם הספרות מתקדם בעידן הדיגיטלי משעשע מאוד, אבל ישנה תחושה שהאבל התמידי על אובדן הקוראים ואובדן המילה הכתובה אינו אמור רק לשעשע. ניכר שג'ייקובסון, או לפחות אייבלמן, משוכנעים שאנו באמת מצויים בעידן שבו נשארו קוראים ספורים (יותר נכון: קוראות ספורות), והחרדה האיומה שאוחזת בכל אנשי המקצוע המתוארים בספר, פרט לאלה שיש להם רעיונות מהפכניים כמו ספרים קצרצרים לקריאה בעת ההמתנה לאוטובוס, אמורה להדביק את הקורא.
במקום ליצור הזדהות, ההתבכיינות וההמתמסכנות של אייבלמן הופכים אותו דווקא לנלעג, הוא מספיד תעשייה שלמה שאין ספק שנמצאת דווקא בעיצומה של מהפיכה שמרתק לראות לאן תיקח אותנו, וממאן להיקבר אתה אך ורק משום שלצערו עדיין יש לו איזה דחף בלתי מוסבר לכתוב. בלי לחשוף את סופו של הספר, אפשר בהחלט לומר שהסוף מאשש את תחושותיו של אייבלמן לגבי מצב השוק.
נראה, בסופו של דבר, שגם אם מדובר בספר מהנה ומתוחכם, העיסוק האובססיבי שלו בתעשיית הספרים מייעדת אותו לקהל המצומצם של העוסקים במלאכה. אין לי ספק ש"זמן חיות" ידבר מאוד לכל מי שעוסק במקצועות השונים של עולם הספרות, בין אם יעצבן אותו או ישעשע אותו עד דמעות, או כל דבר באמצע. מרבית הקוראים האחרים, אני מנחשת, לא ימצאו הרבה עניין במרמור האייבלמני.
זמן חיות / הווארד ג'ייקובסון. מאנגלית: יותם בנשלום. 375 עמ', 98 ₪. כתר.
ביקורת על ספרו של דיויד פוסטר וואלאס "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים"