מה פתאום פדרו אלמודובר נזכר לפרסם ספר? הבמאי הספרדי בן ה-74 כמעט מתנצל על כך בהקדמה לקובץ הסיפורים החדש שלו, "החלום האחרון". הוא תמיד חלם להיות סופר, מתברר, אלו נסיבות החיים שגלגלו אותו למסך הגדול. מצעירותו כתב סיפורים קצרים, ואלו מעולם לא ראו אור; נובלה שפרסם בתחילת האייטיז וקובץ מאמרים שיצא בתחילת המילניום אבדו בתהום הנשייה. מי שהחליטה לתת לשאיפותיו הכמוסות הזדמנות נוספת היא העוזרת שלו, שפשפשה במסמכיו הישנים במהלך מעברי הדירה הרבים שלו, והחליטה שיש ביניהם כמה טקסטים ראויים מספיק כדי להיכרך יחדיו תחת הכותרת "קובץ סיפורים". אליהם נוספו כמה טקסטים אישיים יותר, יומניים בחלקם, שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר בחייו.

התוצאה, כמצופה, מבולגנת ולא אחידה - בכל זאת, הסיפור המוקדם ביותר נכתב ב-1967, כשאלמודובר היה רק בן 18, והמאוחר ביותר הוא ממש מהעשור הנוכחי. גם מי שמצפים שטביעת האצבע הייחודית של אלמודובר כבמאי תזלוג איכשהו אל בין הדפים ותעניק להם אחידות מסוימת עתיד להתאכזב: המכנה המשותף העיקרי שלהם הוא פשוט זהותו של המחבר, והיותו אומן מפורסם בטח לא מזיקה. ובכל זאת, בין תריסר הטקסטים יש כמה סיפורים נהדרים מספיק כדי להצדיק את הקריאה כולה - בטח עבור המעריצים, וגם עבור האחרים.

סרטיו של אלמודובר ידועים בצבעוניות העזה שלהם ובדרמה מוגזמת. מבחינת סגנון הכתיבה, הספרות שלו מאופקת הרבה יותר - משפטים אלגנטיים ובהירים, לעתים רציניים ולעתים מעוטרים בחוש הומור דק. הנטייה הטבעית שלו לדרמה מתבטאת בקונספוטאליות, לפעמים אפילו גימיקיות, של הסיפורים המוקדמים. כזה הוא למשל "חייו ומותו של מיגל", המספר על עולם שבו כולם מתבגרים אחורנית - כמו בנג'מין באטן, רק שגם נסיבות החיים והסיבתיות שלהן הולכות לאחור, מה שיוצר אומנם בעיה לוגית אדירה ששום מחבר לא יוכל לה, ומצד שני פותח אפשרות למשפטים משעשעים מאוד.

סיפור דרמטי אחר הוא "הביקור", מעין טיוטה מוקדמת ומהפכת קרביים לא פחות לסרט "חינוך רע"; הרבה התרחשות יש גם ב"וידוייה של סמל סקס", סיפור מצחיק ונהדר שללא ספק יהיה המועדף על מעריציו של הבמאי. טקסטים מוצלחים נוספים בקובץ הזה הם דווקא מעין אגדות: משיח שקר שמתחבר עם פושע אכזרי, ערפד המבקש להתקבל למנזר, ואפילו טייק מסובך על סיפור היפהפיה הנרדמת. בעוד שסרטיו של אלמודובר ססגוניים מאוד אבל גם מעוגנים בעולם האמיתי, בסיפוריו הוא מרשה לעצמו לגלוש לפעמים לממלכת הדמיון והאגדות - והתוצאה, למרבה הפלא, פשוט נהדרת. האגדות שלו מרתקות, מקסימות, ומצליחות גם לעורר מחשבה וגם לרגש באמת.

מה שמעיק על הקובץ הם דווקא הטקסטים האישיים יותר. "החלום האחרון" הוא טקסט קצר וחביב על מות אמו של אלמודובר שלא מותר חותם; "שלום, הר געש" הוא הספד לזמרת המקסיקנית צ'אבלה ורגאס, שבואו נאמר את האמת, למי אכפת; "זיכרון של יום ריק" נותן טעימה לחייו האמיתיים ולתהליך היצירה של אלמודובר, ומציג את היוצר באור אמביוולנטי, שלא לומר עלוב למדי. 

אלמודובר מצטייר בטקסטים האישיים שלו כאדם שהתבודד מהחברה כדי להקדיש את עצמו לתהליך היצירה, ושילם על כך מחיר. המודעות העצמית שהוא מפגין בנקודות מסוימות לא תואמת את העיוורון שלו לחוסר הנוחות מול הגאווה שעולה בין השורות. הוא מקדיש כמה עמודים טובים להרהורים על מגוון יצירות ויוצרים, מאנדי וורהול ועד "פרזיטים", ולא מצליח לומר שום דבר מעניין. אם כבר, נראה שהוא סתם אוהב להתגאות בהיכרות שלו עם אישים שונים, או מנצל את ההזדמנות לכבס את הכביסה המלוכלכת שלו ברבים, כמו ב"יותר מדי שינויי סוגה", טקסט לא נוח ולא מעניין על אקס המזוהה בשם "ליאון" שהיה גם שותפו ליצירה במשך תקופה.

הברק של "החלום האחרון" מתרכז בטקסטים המוקדמים יותר, שחושפים אלמודובר עתיר דמיון, הומור ורגש, שמצליח לרכז מחשבות מעניינות בתוך צורה פשוטה אך מהנה של מעשיות. רק סיפור אחד הוא יוצא דופן לאמירה הזו - סיפור מאוחר ויוצא דופן באיפוקו, הן מבחינת סגנון והן מבחינת עלילה. "חג מולד מר" מספר על במאית החווה התקף חרדה ארוך, ובו אלמודובר מצטייר כפי שהוא תיאר את עצמו הבוגר בהקדמה: "מישהו מפוכח יותר, קודר יותר ומלנכולי יותר, שיש לו פחות אמונות נחרצות, פחות ביטחון ויותר פחד". הסיפור הזה חושף את אלמודובר בשיא בשלותו הספרותית, ומוכיח לנו, ובתקווה גם לו, שלמרות שאין ספק שייעודו הוא הקולנוע - בכל זאת מדובר גם בסופר ראוי לכבוד. הוא רק צריך להתעסק קצת פחות בעצמו וקצת יותר בסיפורים עצמם, והרווח יהיה לא רק שלו, אלא גם שלנו.

"החלום האחרון", פדרו אלמודובר | תרגום: מיכל שליו | הוצאת אחוזת בית | 201 עמודים