כמו בסיפור איוב בשעתו, שלו סבור כי המוצא היחיד מסיטואציה שכזו הם החטאים, ובמקרה של חיים חילוניים, המוצא היחיד הוא אלימות. ולא סתם אלימות, אלא אלימות קשה, שלעיתים נדמית כמעט רנדומלית, כזו שבמבט חולף לא תמיד יש קשר בינה לבין המעשה המוציא-מן-הדעת שהוביל לה. האלימות הזו מובילה לעיתים פנימה, לפגיעה בגוף של איוב עצמו, ולעיתים החוצה, למעשי נקמה בנציגי העולם אשר אחראי, במעשיו הבלתי מתחשבים והמזלזלים, למצבם של הגיבורים.
במוקד הספר נמצאים שני אנטי-גיבורים. הראשון הוא ארקדי. ארקדי הוא רוסי, כפי שנרמז אולי משמו, בחור צעיר אחרי שירות צבאי, שגר עם אמו ועובד בשירות חדרים במלון זוהר למחצה בתל-אביב. ארקדי הוא אדם צעיר ללא חברים, אשר מתאהב בבחורה רוסיה יפה, נדמה לו שקוראים לה אנה, שמחכה איתו בתחנת האוטובוס שמוביל אותו מדי בוקר מבת ים, עיר מגוריו, לתל אביב, העיר של האנשים הראויים. המצב הוא לא חסר תקווה לחלוטין: ארקדי ואנה מצליחים לתקשר זו עם זו ואף מעט להתקרב ולייצר סוג של אינטימיות משונה ולא מנחמת, אבל זו נקטעת באיבה בידי אישה ישראלית, שספק אם אי פעם ראתה בו אדם חשוב מספיק כדי לפגוע בו. "עתה אני בטוח שהיא מזהה אותי, וזה פשוט לא אכפת לה. כי המלון זה המלון, ופה זה החיים עצמם, יש חוקים אחרים... פה זו האמת, פה זה המבט, פה אני למעלה ואתה למטה, אני החזקה ואתה החלש, וכך תמיד היה וכך תמיד יהיה"
האנטי גיבור השני הוא חיים, רוסי גם הוא, שהוא מעט מבוגר יותר, שיש לו אישה וילדה קטנה, והוא עובד באותו מלון, בשירות חדרים גם הוא, אבל נושא בתואר מעט מכובד יותר, שמאפשר לו לפקד על יתר העובדים הרוסים העלובים במלון. חיים היה מנהל מזון ומשקאות במלון נחשב ברוסיה, והוא נושא עינים אל התפקיד הזה גם במלון שבו הוא עובד כעת, ובשביל זה הוא מוכן לספוג כמעט הכל. הדבר שהוא לא מוכן לספוג זו השפלה, ובטח כאשר ההשפלה הזאת כוללת אלימות כלפי הבת שלו ויחס בלתי מכבד כלפי האבהות שלו. "הרי זה ברור שהוא ירביץ לה שוב, רואים את זה על המבט שלו, על הזלזול הזה. איך ילד בן שש מסוגל לזלזל ככה במבוגר? במוסקבה זה לא היה קורה".
גם ארקדי וגם חיים מצווים להיכנס למלון מהכניסה האחורית, המכונה התחת של המלון, ולשתות ממכונת המיץ פטל, ולא מפחיות קוקה קולה, כפי שעושים המנהלים הנחשבים במלון. גם ארקדי וגם חיים אמורים להיעלם מעיניהם של האורחים, וברגעים המעטים שבהם הם נגלים לעיני הציבור, עליהם למחוק כל זכר לעצמם, ולהתנהג, כמו שאומרים, בהתאם. "דימה ויבגני ועוד שלושה מלצרים מהמסעדה הבשרית מניחים כוסות עם אלכוהול ומטריות או קולה או ספרייט על השולחנות הקטנים. האורחים לא טורחים לומר תודה; הם הרי שילמו על זה. מגיע להם שירות. ככה זה בכל מקום שהם מגיעים אליו. כולם מתיישרים שוב אל הקיר".
זהו ניסוי מעניין, שמגובה בעולם שלם שנבנה בין דפי הספר, שמצייר את כל האופנים שבהם החברה הישראלית מתייחסת באופן לא ראוי לאנשים שלא נולדו בארץ, ואת כל האופנים שבהם התרבות הישראלית מעדיפה את הכוח על פני התדיינות תרבותית. כל נציגי החברה הישראלית בספר הם חלאות קטנים, שלוקים בשכרון כוח, ומעדיפים בכל רגע נתון להשפיל את מי שעומד מולם, כל עוד הוכח מעבר לכל ספק סביר שהוא נחות מהם בסולם החברתי. כל נציגי החברה הרוסית בספר הם אנשים שקיבלו עליהם את הדין, ויודעים שעליהם לעבוד קשה ולספוג את ההשפלות האלו, מבלי לנסות אפילו למצוא רגעים קטנים של חסד אנושי רך, כי כל רגע של רכות עלול לחשוף אותם לרגע של השפלה כואבת יותר.
זה ספר שכתוב היטב, ומגולל עלילה אפשרית לחלוטין, שמאלצת את הקורא לצאת מאזור הנוחות שלו ולהביט באלימות המבעבעת מתחת לפני השטח בלבן של העיניים, עד הסוף המאד דרמטי, שכמעט ואי אפשר להתבונן בו מרוב שהוא בוהק ומזעזע. הקוראת הזאת מעדיפה לחשוב כמו אלוהים, ולא כמו השטן, ולהאמין שבמציאות האמיתית, זו שכוללת את כל גוני האפור ואינה מחוייבת לסיום ספרותי שסוגר את כל הקצוות בצורה מהודקת ונוחה לעיכול, אין באמת חיים נטולי חסד, וכי אפילו האנשים הנחותים ביותר במדרג החברתי מוצאים לפעמים לידם אנשים אחרים שמחייכים אליהם ומחבקים אותם מעת לעת, בלי להצטרך למסור דין וחשבון לספירת נקודות כח. ולכן, הקוראת הזאת, שמאד התרשמה מהספר, מנהלת עם הספר דיונים נוקבים, שבהם היא צועקת עליו בראשה כבר שבועיים, וזה, כך נדמה, אומר רק דברים טובים.