"נדודים" הוא שיר הלל לתנועה מתמדת, אבל התנועה שמארגנת אותו היא לא זרימה עלילתית של רומן מסורתי, אלא קפיצות אסוציאטיביות בין אפיזודות, סיפורים קצרים והגיגים שנונים יותר ופחות. במובן הזה, המבנה שלו מזכיר יצירות כמו "ספר האי נחת" של פרננדו פסואה, שמפתות לקרוא אותן לפי גחמה, לא בסדר כרונולוגי (אם כי על פי אותו היגיון, אפשר לקרוא אותן בסדר כרונולוגי וזה יהיה היינו הך). אבל הטון של כלת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק שונה: יש בו מן ההומור של מילן קונדרה, התבונה של מרגרט אטווד, החמקמקות הכמעט א-פרסונלית של רייצ'ל קאסק. לתוך השילוב הזה טוקרצ'וק מוזגת תערובת של היסטוריה ובדיה, משיכה למעוות ולפרוורטי - ויצר הרפתקנות בסיסי, שלא רק מנחה את דמויותיה אלא נוכח בכל פסקה בספרה.
"נדודים", שזכה לאחרונה לגרסה עברית, פורסם במקור ב-2007 ו-11 שנים לאחר מכן זיכה את המחברת בפרס מאן בוקר. בפולנית הוא נקרא "Bieguni", כשמה של כת רוסית מהמאה ה-18 שחבריה האמינו שהדרך הטובה ביותר לחמוק מידו של השטן היא להיות בתנועה מתמדת. בהתאם, הספר עצמו נמצא בתנועה מתמדת: הוא מורכב מ-116 תמונות שאורכן נע בין משפט בודד לעשרות עמודים, חלקן קשורות זו לזו וחלקן עומדות לחלוטין בפני עצמן. בין בדיות מסקרנות להגיגים שחוקים במקצת מוצגים בפנינו גם סיפורים היסטוריים לכאורה, בכיכובם של חוקר אנטומיה שגילה את גיד אכילס או אחותו של שופן שמטיילת עם לבו של אחיה המנוח. אלה משתלבים ללא גינונים מיותרים בין סיפורים על טיסות, מטרו או טלפונים ניידים, ותורמים ליצירת האווירה האנכרוניסטית.
הקריאה ב"נדודים", למעשה, היא נדידה בפני עצמה בין אוצר של רעיונות שונים ומשונים. בלי קשר לביצוע, זהו קונספט אמיץ, מסקרן וראוי להערכה. הקריאה משולה להכנסת היד לתוך שקית הפתעה, בלי לדעת במה היא תיתקל. את הממצאים מרגיש מדויק יותר לתאר כזכירים יותר ופחות מאשר כמוצלחים יותר ופחות, כיוון שאף כי רבות מהתמונות יכולות לעמוד בפני עצמן כסיפורים קצרים, רק מעטות מהן יהיו סיפורים קצרים מספקים. טוקרצ'וק בבירור לא כיוונה להנחית על הקוראים אוסף של עלילות בזק עם פאנץ' בסופן, אלא לאסוף הרהורים וקרעי רעיונות שייצרו את המקבילה הספרותית של הנדודים הפיזיים.
לפעמים זה מאכזב - למשל כשסיפור על תייר פולני שמאבד את אשתו ובנו על אי קטנטן צובר אפקט ממגנט של אימה על-טבעית כמעט, ואז פשוט מושלך באמצע ולעולם לא זוכה להתייחסות נוספת. בפעמים אחרות יש תחושה שהרעיון פותח בדיוק במידה הנכונה, עד שהגיע למיצוי ולא יותר מכך - למשל בסיפור על אישה עם בעל שחזר מהמלחמה עם פוסט-טראומה ובן נכה, שיוצאת מהבית לסידורים ונסחפת לנדודים סהרוריים במערכת המטרו של מוסקבה. אותה איכות משתנה מאפיינת גם את הפרקים הקצרים וההגיגיים יותר: חלקם אלגנטיים, בעוד השאר מציגים שנינויות שחוקות או ביקורת חברתית כמעט מביכה בבנאליות שלה.
ככלל, מדובר בספר מהנה אם כי מתיש לפרקים. המזל הוא שבעוד שהרעיונות שלו לא אחידים ברמתם, הכתיבה אלגנטית, חכמה, משעשעת ומעוררת אמון באופן עקבי. המספרת חסרת השם מאופיינת באותה חמקמקות של הגיבורה בספריה של רייצ'ל קאסק: אישה עם עין חדה ואוזן קשבת, שמספרת לנו בעיקר את סיפוריהם של אחרים ונותנת לאופי שלה להשתקף בהם ולא יותר. אולי היא עושה זאת מתוך נאמנות להבחנה שלה עצמה, שלפיה "לתאר משהו זה כמו להשתמש בו - זה מקלקל". אבל מפתה יותר לחשוב שהיא עושה זאת מתוך ניסיון לתפוס דבר חמקמק יותר, ובהסתמך על קביעה אחרת שלה, שלפיה "השינוי אצילי יותר מן הקיבעון", גם נשגב יותר.
טוקרצ'וק מזכירה את דחף הנדודים של "היהודים והצוענים", אם כי הנדודים שלה לעולם אינם בריחה מסכנות ממשיות ודוחקות - במקרה החמור ביותר הם בריחה מיום-יום אפור, חזרתי ומדכא. ככלל, נראה שהיא רוצה ללכוד את דחף הנדודים האמורפי ביותר של בני האדם, שכיום עבר סובלימציה לתרבות של פנאי ותיירות - אבל במהותו הוא צורך בסיסי ובלתי מוסבר, כמו להסתכל על הירח או על השקיעה. מעניין גם לציין שרוב דמויותיה הם אנשים מבוגרים, חלקם קשישים ממש - הדגשה נוספת שלא מדובר בקפריזת נעורים, אלא בדחף קמאי. טוקרצ'וק חגה סביבו במשך כמעט 400 עמודים מבלי להגיע למסקנות חד משמעיות, עד שרגע לפני הסוף היא מציגה תיאוריה שמדברת לחלק עמוק בנשמתו של כל מי שנדד בחייו. היא מתארת שלושה שלבים בתהליך הפסיכולוגי של הנדודים, שאותם אפשר לבחון ברגע היקיצה באמצע הלילה: "אני חושב שאני בבית ונוכח שטעיתי", "אני לא יודע איפה אני", והשלב האחרון והמכריע: "לא חשוב איפה אני".
הנדודים הופכים בכך לתהליך שסופו אינה נקודה על ציר לינארי, אלא כניסה למעגל המאשרר את העצמיות, את עצם הקיימות; שינוי בתפיסה של היחסים בין העצמי והסביבה - ולמעשה שינוי בתפיסה של העצמי נקודה. ובכל זאת, הכרחיים ככל שיהיו, טוקרצ'וק אינה תמימה מספיק להציע שבנדודים אפשר למצוא נחת. את מסקנתה הסופית ושוברת הלב היא שומרת ממש למשפט האחרון, שבו מתואר מה ששוכן בחיוכן של הדיילות בעת העלייה למטוס: "הבטחה שאולי ניוולד מחדש, והפעם יהיה זה בזמן הנכון ובמקום הנכון".
"נדודים", מאת אולגה טוקרצ'וק | תרגום: מרים בורנשטיין | הוצאת אחוזת בית | 387 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים