"הבשורה על-פי יהודה", הוא ספר מחכים, ארוג לעילא, וכתוב ביד מושלמת, גם אם לפעמים נדמה, שיש מערכת של טייס אוטומטי בתוך המנגנון המילולי של עוז. הספר הזה, נכתב מתוך ה"קומפורט-זון" של עוז, ויד-האמן שבו מחזירה את עוז אל עיקר ניסיונו הספרותי -כמחברם של רומנים. ספר אחרון זה מסמן את שיבתו של עוז אל מסגרת הרומן מאז "סיפור על אהבה וחושך" האוטוביוגרפי. עוז אמנם פרסם מאז ארבעה ספרי עלילה, אך אף אחד מהם לא היה רומן של ממש; הראשון היה אגדה לנוער, אחריו מעין נובלה, ולאחר מכן שני קובצי-סיפורים "תמונות מחיי הכפר", ו"בין חברים" הנפלא. כך, שעצם יציאתו של רומן חדש מפרי עטו של עוז, זה כבר בגדר מאורע חגיגי.

בכלל, כל יצירה של עוז בתרבות המקומית היא מוקד תמידי לתשומת לב, מכיוון שאין יוצר ישראלי אחר שהקורא העברי חש מגוון רגשות כה עזים כלפיו. מסלידה ובוז במגזרים מסוימים, ועד הערצה צרופה באחרים. עוז איננו עוד סופר בישראל, עוז הוא ה-סופר, בה' הידיעה. דמותו הציבורית מגדירה בקהילה מה זה להיות סופר. ובכלל זה גם מעורבותו הפוליטית שמשכה אליו לאורך השנים לא מעט אש. באחרונה, למשל, כאשר נשא דברים ביום הולדתו האחרון (במאי, מלאו לעוז 75), וכינה את עברייני "תג מחיר" -  "ניאו-נאצים עבריים". בקהל היו שהתרעמו, ביניהם נשיא המדינה הנכנס, רובי ריבלין, שנכח בערב, וגינה את הדברים על ההפרזה שבהם. אך לא חודש עבר ונער ערבי נשרף חיים בירושלים, כמו להוכיח, שעוז, האחראי תמיד, לא הפריז כלל. מכאן, שהיצרים הם עזים מאוד ממילא, וספר חדש של עוז תמיד יעורר ציפיות לרוב.

אין תמונה
קולח ומענג

במרכז עלילת "הבשורה על-פי יהודה" שלוש דמויות המתגוררות בבית אבן נושן בירושלים. השנה היא 1959, בן גוריון בשלטון, וזכר מלחמת העצמאות, הארוכה והקשה, עוד בלב כולם. שמואל, סטודנט צעיר למדע הדתות, נתקל במקרה במודעה בקמפוס בנוסח זה; "זקן מוגבל זקוק לצעיר מעניין שיארח לו חברה – בתמורה יזכה למגורים חינם וארוחה מדי יום" מאחר ששמואל ננטש בדיוק על ידי חברתו לחיים, ועזב את חוק לימודיו ודירתו, הוא מחליט להיענות להצעה. כאשר הוא מגיע לבית המידות הגותי והאפלולי, הוא פוגש תחילה את הזקן עטור השיבה גרשום ואלד, ולאחר מכן את הגברת המסתורית עתליה אברבאנל שניסחה את המודעה. לאורך שהותו מסתבר לו הקשר הבלתי צפוי בין השניים' תוך שנרקמים גם קשרים דקים בינו לבין הגברת והזקן. לומר יותר בנושא זה, יהיה לקלקל. תוך שהותו בבית, ממשיך שמואל לפתח את התזה המחקרית שלו על יחסי יהודה איש קריות וישו הנוצרי, כמו גם על יחסם ההיסטורי של היהודים לנוצרים, ולהיפך. עוז, כקורא מאוחר של הברית החדשה, מציע פרשנות הפוכה לסיפור הבגידה של התלמיד יהודה איש קריות שמכר את ישו רבו לשלטונות, בתמורה לשלושים שקלים ישנים. עוז מעלה אפשרות דווקא למסירות אין קץ של התלמיד לרבו, וזאת מכיוון שהבוגד הוא תמיד בעצם האוהב האמיתי. ואחרת, כיצד תתכן בכלל הבגידה?

הספר הוא מענג וקולח, וכבר מן השורה הראשונה נוכח הקורא שהוא בידיים של קברניט מיומן ששליטתו בתמרון העלילה ובארגון הפרטים הנמסרים היא אבסולוטית. על הדרך, אנו לומדים שיעור מאלף בהיסטוריה של הדתות, כמו גם של המקום, החל מהמאה הראשונה לספירה ועד המאורע המכונן של קוממיות המדינה על תוצאותיו האלימות. מומלץ ביותר.        

אך לקראת חורף זה לא רק עמוס עוז הוציא ספר חדש, אלא גם המאסטר הצעיר ממנו, דויד גרוסמן. השניים מנהלים מזה זמן מרוץ ידידותי על מעמד הבכורה בכתיבת הפרוזה העברית. אם עוז עשה קאמבק גדול והגיע לשיא חדש ב"סיפור על אהבה וחושך" ב- 2002, לקראת סוף אותו עשור הוציא גם גרוסמן את "אשה בורחת מבשורה", שהתקבל באהדה לא פחותה אצל הקורא העברי, כמו גם בקרב הקוראים שמעבר לים. שני הסופרים הפוליטיים מאוד, הצליחו לסמן מחדש את הרלוונטיות שלהם, גם בעידן שלאחר קריסתם הסופית של הסכמי אוסלו והשקיעה המחודשת לתוך מרחץ הדמים הישן.

עכשיו, עם יציאת שני הספרים במקביל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגרוסמן גבר עליו בסיבוב זה וחיבר רומן נועז, מקורי וחדשני, שהוא יצירת מופת ודאית בסיפורת העברית לדורותיה. יצירת מופת שתיתפס גם ככזו אצל הקורא העולמי. ספרו של גרוסמן הוא אוניברסלי במובן הכי מיידי, משום שהוא מתרחש בסוג של שומקום שיכול להיות גם כל מקום. העלילה עוסקת בקומיקאי שמסכם את חשבון חייו על במה בפני קהל, בתוך אולם סגור ומחניק לפרקים. לפני ההופעה הוא מבקש מחבר ותיק שנטש אותו מוקדם בחיים שיבוא לראותו, וייתן לו עדות אמת על המופע. הספר הוא למעשה אותה עדות שנמסרה במלואה, מכיוון שעלילתו כולה (כמעט) נובעת מהשתלשלות העניינים שבמופע. 

אף שלכאורה מדובר במופע קומי, ספר זה הוא הכואב ביותר שכתב גרוסמן מעודו, וגם המכאיב ביותר. די מהר מבינים צופי המופע, ויחד עימם גם קוראי הספר, שנקודת מבטם שווה במידה רבה. שיותר משהם צופים במופע סטנדאפ, הם למעשה רואים אקט חרקירי מתמשך שבו שופך אמן הבמה את קרביו תוך סיבוב איטי ומייסר של הסכין. אגב כך מספר הסטנדאפיסט בדיחות מוצלחות לרוב, אך כיוון חתירתו כולו הוא צלילה לעומק הכאב שבחייו המוקדמים: כילד מוכה של ניצולי שואה, תלותיים וחולים בנפשם, כמי שנתון לחסדיה של חבורת ילדים אכזרית ובריונית. ולבסוף, כילד שמצפה לו הבשורה הכואבת ביותר שאותה ניתן לבשר. לאורך המופע, ישנה נטישה המונית של הצופים הכעוסים, והמתח הבלתי נסבל שבו טוען גרוסמן את עלילת הסטנדאפיסט, מורט גם את עצביו של הקורא. במשך עשרת עמודים הוא מכין את הקורא לבשורת איוב שאינך יודע מהי לאשורה. זוהי חוויית קריאה מן הקשות והטורדות כי היא אומרת משהו על אמנות הסיפורת, והאמנות בכלל.

הרי האמנות היא תמיד סוג של מקח טעות, של נפילה בפיתוי זול שמחירו פצע וכאב. אך גרוסמן אומר יותר מזה, אותה בלתי נסבלות של המתנה לבשורה מוכיחה משהו חריף יותר. אין בכוחה של האמנות באמת לעמוד במכה של השכול. אין לה כלים לייצג ממש את חוויית האבדן. האבדן הוא סוג של מכת-מוח שאין בה מילים, ולכן גם סוף המופע הזה הוא בכישלון עגום ונטישה של הצופים. אלא שכמובן, מצד גרוסמן, מדובר בטור דה-פורס של מלאכת הסיפור, ומדובר ביצירה שתכנס מייד לתוך הקלאסיקה של הסיפורת העולמית. לא פחות.

אין תמונה
יצירה טרגית, נועזת וחדשנית
שני עניינים אחרונים: הספר אינו באמת מופע יחיד. גרוסמן עושה דבר מעניין כאשר במידה מסוימת הוא מפצל את המופע לשלוש רשויות: החבר הצופה, האמן על הבמה, ונוספת על שניהם, אורחת מפתיעה שמפריעה לסטנדאפיסט בהיכרותה המוקדמת עימו בילדותו. בזאת אומר גרוסמן דבר מעניין על מערך הבלמים והפרצים של הכתיבה עצמה, שמפוצל בתוך היוצר. פעם אחת הוא נותן פרץ לדובר פנימי, שהוא לצורך העניין אותו פרפורמר לא נלאה וחסר גבולות. אך מנגד, כל העת ישנה רשות משקיפה ששומרת קשר-עין, מופקדת על המעקב אחר עניין-הציבור. אותה הרשות שומרת על מסגרת של הקשר, בין הפנימי לחברתי, ואת אותו הקשר מייצג החבר שהקשר עימו ניתק ושבא לצות במופע. מעל שני אלה ניצבת גם רשות שלישית, והיא סוג של מגע רופף עם החסד והמוסריות. גם אם במופע ואחיזת עיניים עסקינן, ישנה עדיין מערכת עדינה של ביקורת שתכליתה להגן עלינו מפני פציעה אנושה מדי. במקרה זה, פציעתו האנושה של האמן את עצמו.

גרוסמן ברומן הזה הולך רחוק. הכי רחוק שאפשר. גם בתוך העלילה, שהיא סוג מופרע של צמצום במרחב, תוך הפרזה פראית שברגש, אבל גם בתוך החיים. גרוסמן צולל עמוק יותר אל תוך האובדן והשכול, והאחריות הבלתי סבירה והבלתי נתפסת של החי שנותר עם תחושת האימה שהוא שהוביל את המת אל סופו. עניין זה הוא כמובן לא לוגי, אלא מיסטי ואבסורדי, ובסופו של הספר מתרסק גרוסמן לתוך נושא זה אותו הוא מכנה "החשבון". גרוסמן בא חשבון עם עצמו, על האסון שקרה לו, ועל חלקו בהשתלשלות. זהו אכן חשבון שגרוסמן ייאלץ לשאת לבדו עד סוף ימיו, אך כמה אומץ הא מפגין בכך שנכון לשתף בו את קוראיו בספר אמיץ עד אין קץ כמו זה. גם אם הקהל נוטש, והקורא לא מבין על מה הוא מדבר, את הסוף מקדיש גרוסמן למה שלא מובן גם לו: לקללת האמנות, שהיא הקללה שבה נתברך. מחשבת השווא של האדם הבורא, שמקימה עליו עולם, ומזהמת עד העצם.