הקריאה ב"אנשים טועים", ספרה החדש של גיל הראבן ("לב מתעורר", "אני ליאונה"), היא חוויה מעוררת עניין - אך גם אי נוחות. 14 הטקסטים הכרוכים בו מצליחים ברובם להעלות סוגיות פילוסופיות מעניינות, לשאוב את הקורא אל ההיגיון הפנימי שלהם ולמוסס את חומות הרציונליות שלו – ובכך לחתור לא רק נגד ההיגיון של הקורא, אלא גם, כך נראה, נגד כוונתה של הסופרת עצמה.
הטקסטים עצמם לא אומרים זאת במפורש, אולם גב הספר ואפילו שמו לא מהססים להכריז שאת 14 המונולוגים המרכיבים אותו נושאים אנשים טועים. הם מסבירים, בין היתר, למה אנשים אף פעם לא מתים, אלא רק "יוצאים לרגע מהחדר"; לא מסוגלים להודות באמת, אלא רק לייפות אותה כדי לרצות את הנרקיסיזם שלהם; לא אמורים לחוש מחויבים להגיע להלוויות קרוביהם המנוחים; ולא צריכים שסקס יהיה חלק אינטגרלי ממערכת יחסים רומנטית, אפילו להפך. אל תבינו לא נכון – האנשים האלה לא מונעים מרגש מתפרץ, או לפחות זה לא הרושם שעולה מהסבריהם; טיעוניהם תמיד מתורצים מתוך חשיבה קרה ורציונלית, שגורמת דווקא לשאר העולם להיראות כמשוגע.
קחו, למשל, את "מה שאנשים לא מבינים". הדובר, אב שכול, מתחיל בלשאול את בת-שיחו אם שני האנשים שיצאו הרגע מהחדר עדיין קיימים. "את תסכימי איתי שהם קיימים, וזה בדיוק העניין שגם אשתי לא הבינה", הוא אומר, לפני שמכריז ש"אין כזה דבר לא קיים". במשך רוב הזמן, האנשים שאנחנו אוהבים לא נמצאים. גם אם, נגיד, אחיכם עקר לחו״ל, אתם לא מתאבלים עליו, למרות שאינכם רואים אותו, כי אתם יודעים שהוא קיים. הדובר הכין ערימות תרשימים המציגים את הזמן הממשי שאנחנו נמצאים עם אהובינו, פרוסה דקיקה עד כדי גיחוך מעוגת הזמן, והבין שזה בסדר גמור. מי צריך שכל הזמן ייגעו בו? רק תינוק, ואנחנו אנשים מבוגרים. "אלף פעם ביום אדם יוצא, הולך ממך, או שאת יוצאת ועוזבת. ומה, זה נראה לך טרגדיה? תחשבי: בעלך, הילדים, חברים שלך, כל מי שאת אוהבת - איפה הם? נו, איפה? את רואה אותם כאן? לא. הם בראש שלך. בראש ובלב. (…) ולכן המוות הוא לא טרגדיה כמו שחושבים. אם ׳איננו׳ זאת טרגדיה, אז אני וכולם - כולנו כל הזמן בטרגדיה. המוות - אין בו שום דבר מיוחד".
לא כל הסיפורים מוצלחים. הראשון, למשל, בו מנהל מסביר למה פיטר עובדת רק בשל כובד משקלה, לא מכיל יותר מפרובוקציה, קליק-בייט ספרותי. גם זה שבא אחריו, שנפתח במשפט "בבקרים, במיטה, הייתי חושב על הירושימה", נראה כמו תרגיל כתיבה – להתחיל עם משפט תלוש אך מסקרן ולבנות סביבו סיפור שלם בעל רמה מסוימת של אמינות. אחרים, לעומת זאת, ניחנו בברק מלוטש דווקא מתוך חוסר הליטוש שלו, אמין ובהיר דווקא מתוך הגמגומים והמשפטים הלא-גמורים של הדמויות. כך, למשל, "מה שלי" מציע התבוננות מעניינת על סוגיית השייכות ועל השאלה מדוע אנחנו אוהבים את האנשים והדברים שאנחנו אוהבים; "הוד קדומים" מצטיין במשימתו להגחיך את מסעות ההתבודדות של הניו-אייג'יסטים הבורגנים במדבר; ו"מה שאנשים לא מבינים" אכן מסתכל על המוות מזווית מרעננת מאוד. כמו בספר "לאורה הצח של המציאות", קובץ הסיפורים הנהדר של אסתר פלד (אחוזת בית, 2012), גם כאן הסיפורים לא ניחנו ביומרות ספרותיות גבוהות במיוחד, אלא רק משמשים ככלי להעברת רעיונות – וכשהרעיונות טובים, הפוקוס הקיצוני המובנה בקונספט מתממש באופן נפלא.
האריזה החיצונית, אגב, לא רעה, אבל לא מעניינת כפי שאפשר היה לחשוב. לא מדובר במונולוגים לכל דבר ועניין, אלא בדו-שיח ממנו אנחנו שומעים רק צד אחד, כסמל ל"קושי האנושי לנהל תקשורת ולהילחץ מהעולם האישי שכולא כל אדם", כמאמר גב הספר. ההסבר הזה, כמובן, הוא סתם התפלצנות מיותרת, שהטקסטים עצמם – ייאמר לזכותם – משכילים לחמוק ממנה. המשלב נמוך יחסית, ולמרות שאינו משתנה באופן המתבקש בין דובר לדובר, הוא משכנע למדי. בטח בהתחשב בכך שמדובר בספר של רעיונות ולא של עלילה, הוא קריא להפליא, ועל כך מגיע לו צל"ש.
אולם, כאמור, הדבר המעניין ביותר בספר הוא ההכרזה העצמית שלו שהוא אוסף של טעויות. גב העטיפה מזמין את הקורא "לזהות את הרגע שבו ההיגיון יורד מהפסים, ולנסות לאבחן את שורשיה של הטעות". כשהמשימה הזו אכן אפשרית, למרבה האירוניה, הסיפור כושל ונופל לשטחיות ולפרובוקציה – רוב הטעויות הברורות נובעות מאגואיזם קיצוני, מנרקיסיזם או מדפוס התנהגות אובססיבי. אבל הסיפורים הטובים ביותר סחפו אותי ושכנעו אותי כל כך שלא מצאתי בהם טעות, אלא נון-קונפורמיזם לא מתנצל שרק אנשים עם ראש פתוח לרווחה יכולים להגיע אליו. בהכרזה שהאנשים האלו טועים אין משום הסבר והנגשה לקורא, ככוונת המשורר; אני כמעט מרהיב עוז לומר שמדובר בהתנשאות שמנוגדת לקסם הגדול של הספרות, שהוא להתחבר ללא שאלות וסייגים, למשך פרק זמן מסוים, לנקודת מבט של השונה ממך. הראבן הפליאה לאפשר זאת, והקימה לחיים סט דמויות שחלקן אמנם לא משכנעות, אבל חלקן ייחודיות ומסקרנות מאוד. אולי הטעות האמיתית הייתה דווקא של הסופרת או ההוצאה, שפטרו את הדמויות כשעשוע ספרותי-רעיוני במקום לפתח אותן בשיא הרצינות ולממש באופן מלא את הפוטנציאל שלהן.
אנשים טועים / גיל הראבן, אחוזת בית 2016, 197 עמודים