"כנופיית המפציצים", ספרו האחרון של מלקולם גלדוול, זכה בעברית לכותרת משנה מבטיחה: "הכוונות הטובות בדרך ללילה הקטלני ביותר במלחמת העולם השנייה". באנגלית נקרא הספר "The Bomber Mafia" (אולי משום שהניחוח הקרימינלי של מאפיה בעברית עז יותר, והמונח "כנופייה" הולם את רוח מועדון הגברים שמתאר גלדוול בספר), וכותרת המשנה מספרת על "A Dream, a Temptation, and the Longest Night of the Second World War". החלפת החלום והפיתוי בכוונות טובות היא משחק מילים מתוחכם על מושג מפתח בספר – הכוונת המיוחדת והחדשנית שבה השתמשו המפציצים; אולם מעניינת יותר החלפתו של "הלילה הארוך ביותר" הפואטי ב"הלילה הקטלני ביותר" החד והפסקני.

השילוב של תמונת המפציץ על עטיפת הספר וההבטחה לניתוח קרב רצחני יוצר את הציפייה לעיסוק ברגע המפורסם ביותר של הלחימה בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה: הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. הירושימה הופצצה ב-6 באוגוסט 1945, נגסאקי – שלושה ימים אחריה. מספר הקורבנות הוערך בין 129 ל-226 אלף בני אדם. שישה ימים לאחר הפצצת נגסאקי הודיע הקיסר היפני הירוהיטו על כניעה.

אך לא הוא. הלילה הקטלני ביותר שבו עוסק הספר התרחש חמישה חודשים בדיוק לפני נגסאקי ויותר מ-800 קילומטרים מזרחית להירושימה, כאשר 279 מפציצי בואינג B-29 הטילו כ-1,665 טון של פצצות נפלם על טוקיו, החריבו למעלה מרבע מיליון בניינים על פני שטח של 41 קמ"ר והביאו למותם של כ-100 אלף בני אדם. "האור שהפיצו השריפות נראה למרחק של 250 קילומטר", דיווח מפקד המתקפה. בסקר ההפצצות האסטרטגי של ארה"ב נכתב כי "ככל הנראה, יותר אנשים מצאו את מותם בשריפה בטוקיו בשש שעות מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה האנושית". עד היום זו נחשבת להפצצה הקונבנציונלית הקטלנית בהיסטוריה – "וכנראה שלא שמעתם עליה מעולם", כפי שנכתב עליה לפני שנתיים ב-CNN.

אחד מגיבורי "כנופיית המפציצים" – מייג'ור ג'נרל קרטיס לה מיי, מפקד פיקוד המפציצים ה-21 ומי שהתווה והוביל את ההפצצות על טוקיו – טוען שהרגע המכריע בזירת האוקיינוס השקט לא היה המוות שנזרע בהירושימה באבחת פצצה בודדה, אלא זה שפוזר בתוך אזור ההשמדה בטוקיו. זו קביעה שלא רק מערערת את התפיסה הרווחת בדבר נקודת המפנה (והסיום) במלחמה, אלא מטלטלת את הדיון המורכב ממילא בדבר נחיצותן של אותן הפצצות אטומיות – מעשה הרס חסר תקדים שההצדקה היחידה שלו היא הפסקת המלחמה ומניעת אובדן חיים בקנה מידה גדול יותר. "לה מיי אמר מאז ומעולם שפצצות האטום היו מיותרות", כותב גלדוול, "העבודה האמיתית כבר נעשתה".

החולמים

את הסיפור על הלילה האיום בטוקיו פותח גלדוול שני עשורים קודם לכן, בדאון טאון מנהטן, שם פיתח המהנדס ההולנדי קרל נורדן את כוונת ההפצצה המתקדמת (והיקרה) שנקראה על שמו ושהורכבה על מפציצי ה-B-17, "המבצר המעופף" – המפציצים שהפילו את כמות התחמושת הגדולה ביותר על ראשו של היטלר במהלך מלחמת העולם השנייה. נורדן, כותב גלדוול, ייצג חלום: "אם נוכל להטיל פצצות לתוך חבית מלפפונים חמוצים מגובה 30 אלף רגל, לא נזדקק יותר לצבאות. לא נצטרך להסתגל לעובדה שבחורים צעירים מתים בשדות קרב, או להמיט חורבן על ערים שלמות. נוכל להמציא מחדש את המלחמה. להפוך אותה למדויקת, מהירה, וכמעט נקייה מדם. כמעט".

החולמים היו אותם תריסר חברי כנופיית המפציצים – אנשי סגל בית הספר הטקטי של הגיס האווירי במונטגומרי, אלבמה. הם פיתחו דוקטרינת לחימה חדשה שנשענה על החידושים בענף ועל הכוונת של נורדן: "גובה רב. אור יום. הפצצה מדויקת". אפיזודה מטאורולוגית שאירעה בפיטסבורג ב-1936 – שיטפון שהחריב מפעל לייצור קפיץ למדחפים של מטוסים ובכך השבית את תעשיית התעופה כולה – הובילה אותם לרקום תוכנית להפצצת "נקודות חנק" (בשפה הצבאית המודרנית אפשר לכנותן "יעדים אסטרטגיים") אשר די בפגיעה בהן כדי לשתק מדינה שלמה; במינימום סיכונים, במינימום נפגעים. "הם חושבים שהמפציץ לבדו (...) ינצח במלחמה וימנע שפיכות דמים אדירה כמו זו של מלחמת העולם הראשונה", מסביר ההיסטוריון רוברט פייפ.

הדוקטרינה הזו עלתה לאודישן במלחמה מול גרמניה הנאצית, בהפצצה מתוכננת על מפעל מסבים כדוריים בשוויינפורט באוגוסט 1943 – ונכשלה, מסיבות שונות שמפרט גלדוול ומלמדות שלא די בכוונות טובות, וגם לא בכוונות נורדן, כדי ליישם תוכנית צבאית מורכבת ונתונה לשיבושים. "התוכנית הייתה סבירה", אמר לה מיי בראיון ב-1971, "אבל זה פשוט ניסיון למצוא משהו שינצח את המלחמה בדרך הקלה, ואין חיה כזאת".

לה מיי היה האיש שחתום על אותו כישלון כמפקד טייסת מפציצים. את הלקח לקח עמו לג'וב הבא שלו, באיי מריאנה שבאוקיינוס השקט, משם המריאו אנשיו להחריב את טוקיו. שם החליף לה מיי חידוש טכנולוגי אחד (כוונת נורדן) באחר (פצצת נפלם) כדי ליישם טקטיקה שונה בתכלית – הפצצת תבערה לילית בגובה נמוך. התוצאה הייתה הפוכה מזו שבשוויינפורט: הצלחה מבצעית עצומה והישג מדיני בתוך חודשים אחדים – סיום המלחמה.

במידה רבה, זה שיעור בהיסטוריה, השלמת אותו פער מידע על "ההפצצה שלא שמעתם עליה מעולם" בעזרתו של כותב מוכשר שמבטיח כי לא תשמעו עליה כך לעולם. אבל – כמו כל עבודתו של גלדוול – זה גם ספר עם רבדים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ופילוסופיים

אותו הישג מדיני משמש כצידוק המוסרי של לה מיי למה שנראה כמתקפה חסרת הבחנה, נטולת פרופורציה, נעדרת חמלה. הפצצות הנפלם בערי יפן – שנמשכו מפברואר ועד יומה האחרון של המלחמה – לא היו תביעת עלבונו של הטייס שכשל בגרמניה ולא ניסיונו להציג הישג מבצעי למפקדיו, אלא חלק מתפיסתו הצבאית: להביא לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה. "משך המלחמה, לא טכניקת המלחמה, הוא שגורם לסבל", כותב גלדוול מראשו של לה מיי. "אם אכפת לך מחיי אנשיך – ומהכאב שאתה מסב לאויב שלך – אתה חייב לנהל מלחמה אכזרית, נחושה והרסנית ככל האפשר. כי אם לחימה אכזרית, נחושה והרסנית הופכת מלחמה של שנתיים למלחמה של שנה – זאת התוצאה הרצויה ביותר, לא כן?". ההיסטוריון קונראד קריין מספר שהיסטוריון יפני בכיר אמר לו כי בני עמו חבים תודה לאמריקאים: "ממילא היינו נכנעים בשלב כלשהו, אבל ההשפעה של מתקפת ההפצצות הכבדה ושל פצצות האטום גרמה לנו להיכנע באוגוסט".

זוהי אחת הנקודות המעניינות והמעולות בספר. גלדוול – הנשען על עיצוב דמותו הכריזמטית של לה מיי ועל הישגיו – מצליח לערער על התפיסות המערביות המקובלות של מוסר לחימה. קשה להאמין שהוא תומך בפגיעה בחפים מפשע, אבל הוא מצליח להציג את הדילמה המוסרית הבלתי-נסבלת של מקבלי ההחלטות.

התנאים לא הבשילו להצלחת הרעיון של כנופיית המפציצים במלחמת העולם השנייה, אבל היום זו האסטרטגיה הצבאית השלטת; לא רק בפעולות המבצעיות, אלא גם בלשון המתארת אותן במונחים כמו "אש מדויקת" ו"חיסול ממוקד". ב-2019, לאחר חיסול בכיר בג'יהאד האיסלמי בעזה, הסביר דובר צה"ל כי מדובר ב"פעולה כירורגית", משל היו טייסי חיל האוויר מנתחי לב באיכילוב.

 

מלקולם גלדוול | getty images (צילום: Laura Cavanaugh, getty images)
מלקולם גלדוול | צילום: Laura Cavanaugh, getty images

אבל מאחורי הרעיון הייתה פילוסופיה – להשיג ניצחון צבאי במחיר דמים נמוך; וכשבוחנים אותה בשדה הקרב הישראלי, אפשר להתהדר במספר הקורבנות הנמוך יחסית, אבל קשה לדבר בנחרצות במונחים כמו "ניצחון". מבט אל החזית האוקראינית מגלה כי גם ההפך נכון: הברוטליות הרוסית לא הצליחה עד כה להכריע את המלחמה. "אלה באמת שאלות שאין להן פתרון", מודה ההיסטוריונית הצבאית תמי בידל. "כנופיית המפציצים" מאשש תובנה ידועה: מוסר לחימה זה עניין מסובך.

רב-אמן בפופולריזציה של ידע

גלדוול – סופר ועיתונאי קנדי מצליח, יצרן רבי-מכר סדרתי ומי שנבחר בעבר לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם על פי מגזין "טיים" – נוהג לרוב לחקור תופעות אנושיות מבעד למחקרים, ראיונות וסיפורים. בספריו הקודמים הוא בחן, למשל, מה מביא להצלחה ("מצוינים", המפורסם בזכות "כלל 10,000 השעות" הטוען שזהו הזמן הדרוש על מנת להשיג הצטיינות במשימה); מה גורם לשינויים גדולים ("נקודת המפנה"); ואיך חולשה יכולה להפוך ליתרון ("דוד וגוליית"). הפעם, ב"כנופיית המפציצים" (הספר הראשון בסדרת "הקיפוד והשועל" המבטיחה שעורך שמואל רוזנר בהוצאת כנרת זמורה ביתן) בוחר גלדוול להתמקד באירוע היסטורי בודד. במידה רבה, זה שיעור בהיסטוריה, השלמת אותו פער מידע על "ההפצצה שלא שמעתם עליה מעולם" בעזרתו של כותב מוכשר שמבטיח כי לא תשמעו עליה כך לעולם. אבל – כמו כל עבודתו של גלדוול – זה גם ספר עם רבדים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ופילוסופיים.

גלדוול הוא מספר מחונן שיודע לנצל את המכונה המשומנת שעומדת מאחוריו (בעמוד התודות הוא מציין בין השאר עורכת, שני מפיקי פודקאסט, בודקת עובדות ואזכור חלקי של שבעה תחקירנים) כדי להפיק עושר של מידע ולרקום ממנו סיפור מרתק. הוא יודע לגולל עלילה באופן קוהרנטי וסוחף תוך שהוא נע בין אנשים, אירועים ומקומות; אבל גם יודע לשבץ בה בטבעיות מושגים ומחקרים משדות שונים (מחקר על כת בשיקגו כדי להסביר את התנהלותם של אנשי חיל האוויר לאחר כישלון, "הזיכרון הטרנזקטיבי" של הפסיכולוג דניאל וגנר כדי לתאר את הקשר בין וינסטון צ'רצ'יל ואיש אמונו פרדריק לינדמן) ולקטוע אותה לטובת אנקדוטות מאירות עיניים (למשל, בקטע נהדר על הכנסיות בזרועות צבא ארה"ב).

 יותר מכל בולטת כאן הצלחתו של גלדוול בבחירה הנבונה לספר סיפור היסטורי דרך אנשים: מפתח הכוונת, מפתחי הנפלם, יועץ ראש הממשלה, גנרלים, הוגים צבאיים. את דמויותיהם מעצב גלדוול בכישרון ספרותי ניכר באמצעות תיאורים חיצוניים. זו גלריית דמויות שממש זועקת לככב בסדרת טלוויזיה

יותר מכל בולטת כאן הצלחתו של גלדוול בבחירה הנבונה לספר סיפור היסטורי דרך אנשים: מפתח הכוונת, מפתחי הנפלם, יועץ ראש הממשלה, גנרלים, הוגים צבאיים. את דמויותיהם מעצב גלדוול בכישרון ספרותי ניכר באמצעות תיאורים חיצוניים, ציטוטים ממקורות שונים ופרטים קטנים: לה מיי הוא "בולדוג" ש"מעורר תחושה שאין לו גבולות כמו לאנשים רגילים"; הייווד הנסל, קודמו בתפקיד ויריבו האידאולוגי, הוא "קצת נאיבי אבל רומנטיקן בבסיסו, אך הגיוני שהספר האהוב (עליו) היה 'דון קיחוטה' (...) הוא חושב שהוא הופך את העולם למקום טוב יותר, אבל הוא לא"; נורדן, ממציא הכוונת, "נראה כאילו לא ישן שנים (...) הוא שתה קפה בליטרים וחי על סטייקים"; לינדמן, ידידו של צ'רצ'יל, הוא "תימהוני ומבריק (...) עקבי עד כדי פנאטיות כמעט. מישהו שאכל את אותם שלושה דברים בכל ארוחה, בכל יום". זו גלריית דמויות שממש זועקת לככב בסדרת טלוויזיה. 

על ההצלחה של גלדוול ב"כנופיית המפציצים" כסטוריטלר מעיבות תגובות של אנשי מקצוע המטילים ספק באיכות עבודתו כעיתונאי. מאז שפורסם הספר בשנה שעברה הצביעו מספר רב של חוקרים על טעויות עובדתיות שנפלו בו ועל המסקנות שגלדוול נחפז אליהן. גם מבלי להידרש לפרטים השנויים במחלוקת, אפשר להניח שיש טעם בטענות כלפי גלדוול; מובן שאירועים היסטוריים בקנה מידה כמו של אלו המוצגים בספר מתרחשים בתוך קונטקסט רחב ומורכב ולא רק כעימות אישי ורעיוני בין שני גנרלים (אם כי ההיסטוריון ויליאם ראלף מעלה שאלה שמצדדת לכאורה בתפיסה שמציג גלדוול: "אי אפשר להתעלם מהעובדה שמערכה קטלנית כל כך... הגיעה מהמפקד בשטח"; זה מזכיר, במידה רבה, את הופעת הסולו המרדנית של אריאל שרון כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים – החלטה הרת גורל של מפקד בודד בשטח).

גלדוול הוא רב-אמן בפופולריזציה של ידע, אבל פופולריזציה כרוכה כמעט תמיד במידה מסוימת של השטחה: השמטת מידע, הפשטת מורכבויות, דרמטיזציה מופרזת. ייתכן שזה מחיר נסבל עבור התוצר שמציע גלדוול: סיפור מעורר מחשבה על מהפכות טכנולוגיות ועל אסטרטגיות צבאיות, על מוסר ועל כוח, וכמו תמיד – על בני אדם.


"כנופיית המפציצים" / מלקולם גלדוול, מאנגלית: גיא הרלינג, הוצאת כנרת זמורה דביר. 205 עמודים