הספר "נזק בלתי הפיך: כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות?", יצא במקור באנגלית בשנת 2020. הוא הוחרם על ידי מספר ספריות בארה"ב ואיגוד מוכרי הספרים אף פרסם התנצלות על הפצה בטעות של "ספר טרנספובי". לאחרונה הוא תורגם לעברית בהוצאת סלע מאיר, ואירוע ההשקה בישראל - בהשתתפות הסופרת והעיתונאית אביגייל שרייר - עורר סערה: תחילה האירוע בוטל, בהמשך הוחלט לשנות את מיקומו ברגע האחרון, וביום האירוע עצמו התקיימו מחאות מחוצה לו וכן בתוכו.

בגב הספר נכתב כי הוא "נורת אזהרה לכל הורה, מטפל ואיש חינוך". מה שהוציא את שרייר משלוותה והוביל אותה לכתיבתו, כך לדברי הסופרת, הייתה היחשפותה לנסיקת שיעורי הדיספוריה המגדרית בקרב בנות נוער במערב בעשור האחרון (דיספוריה מגדרית מוגדרת כמצוקה נפשית הנובעת מקונפליקט בין המין הביולוגי לבין המגדר שאיתו האדם מזדהה). על פי הנתונים ששרייר מצטטת, מספר הניתוחים להתאמה מגדרית בקרב מי שנולדו כנקבות בארה"ב גדל פי ארבעה בשנים האחרונות, ומספר בנות הנוער בבריטניה שפנו לקבל טיפולי מגדר עלו באלפי אחוזים.

שרייר מתבססת על מחקר של פרופ' ליסה ליטמן שהתפרסם בשנת 2018; זאת, כדי להסביר איך בניגוד לעבר, אז רוב הפונים לטיפולי מגדר היו מי שנולדו כזכרים, כעת המגמה התהפכה. ליטמן טבעה את המונח 'דיספוריה מגדרית מהירה' (מונח שנדחה על ידי כל איגודי הפסיכולוגים והרופאים בארה"ב. חלקם אף טענו כי הליך המחקר היה פגום מבחינה מתודולוגית), שמתאר תהליך נפשי שמתעורר בשנות הנערות כתוצאה מלחץ חברתי ובחלק גדול מהמקרים יעבור לאחר מספר שנים. שרייר מקפידה לכתוב שוב ושוב שאותן נערות נקלעו לאירוע תרבותי ולא מגדרי, ואם 'אירוע תרבותי' נשמע כמו משהו חביב אז שרייר טורחת למתג ולהדגיש שוב ושוב שלא כך הדבר. להלן מדגם מייצג: 'שיגעון טרנסג'נדרי', 'גורם אופנתי', 'כישוף טרנסי' ו'אידיאולוגיית מגדר רדיקלית'.

 

אביגיל שרייר (צילום: Joe Scarnici, Getty Images)
אביגיל שרייר | צילום: Joe Scarnici, Getty Images

שרייר מדגישה שהספר לא עוסק בטרנסג'נדרים בוגרים. הם, לדבריה, "אדיבים, מתחשבים והגונים. הם לא מבקשים מאיתנו לחגוג את החיים שבחרו לעצמם ובמקרים רבים הם רוצים שיעזבו אותם במנוחה". הבעיה, לדבריה, מתחילה בבנות הנוער שנקלעו שלא מרצונן ל"מגפה הטרנסית". היא משווה את התופעה הנוכחית להפרעות הנוירולוגיות במאה ה-18, ולבולימיה ותופעת החיתוך העצמי במאה ה-20. בכולן מככבת הנערה המתבגרת שבכל פעם מחפשת תרופה אחרת: "פעם זה היה גירוש שדים, היום זה טסטוסטרון וניתוח עליון". שרייר טוענת שאותן נערות כלל לא רוצות להיות גבר, ולדבריה, רבות מאותן נערות המאמצות זהות טרנסג'נדרית מעולם לא עברו חוויה מינית או רומנטית. "על מה שחסר להן בניסיון חיים, הן מפצות באוצר מילים רווי מונחים מיניים ובתאוריה מינית אוונגרדית" (חשוב לציין: על כריכת הספר מופיע ציור של ילדה שנראית בת חמש או שש, מקסימום שמונה. בטח לא נערה בגיל ההתבגרות).

שרייר לוקה בחוסר הכרת המציאות. ליתר דיוק, בהתעקשות על מציאות לא רלוונטית

שרייר מחלקת האשמות בנדיבות. לבתי הספר שמטמיעים, לדבריה, גישת מגדר רדיקלית בתוכניות הלימודים; למשפיענים חסרי האחריות ברשת שמקודמים ביוטיוב על ידי גוגל; לרופאים שדוחפים לטענתה בני עשרה מעורערים לעבר שינוי מגדרי חפוז; לפסיכולוגים שמסכימים באופן אוטומטי עם האבחון העצמי של המטופל. כל אלו, כך לפי שרייר, מובילים באופן מיידי לתוצאה מסוכנת של טיפולים רפואיים מזיקים, לעתים ללא אפשרות חרטה.

מחקר של אוניברסיטת הרווארד משנת 2021, שכלל כמעט 20 אלף משתתפים, מצא כי לניתוחים להתאמה מגדרית היה קשר לירידה של 42% במצוקה פסיכולוגית, ולירידה של 44% במחשבות אובדניות

חשוב רק להזכיר שנכון להיום, כל הארגונים הרפואיים הגדולים בארה"ב - כולל האגודה האמריקאית לרפואה, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים והאיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי - מתנגדים לחקיקה שתאסור טיפול רפואי למתבגרים טרנסג'נדרים. ואם כבר חטאנו בקצת מדע, לא עלינו, שרייר גם תוהה האם ישנן ראיות כלשהן לכך שאישוש מגדרי בכלל מקל על בעיות נפשיות, אותן בעיות שאמורות לדבריה לחלוף עם תום תקופת הנעורים. לטענת שרייר יש מספר מצומצם של מחקרים בנושא, אך אף אחד מהם אינו החלטי משום ש"השיגעון הנוכחי" חדש כל כך (מה שלא מונע ממנה להסתמך על עדויות אישיות של הורים). ובכן, נשמח לעזור. מחקר של אוניברסיטת הרווארד משנת 2021, שכלל כמעט 20 אלף משתתפים, מצא כי לניתוחים להתאמה מגדרית היה קשר לירידה של 42% במצוקה פסיכולוגית, ולירידה של 44% במחשבות אובדניות. בפברואר האחרון כתב העת של האגודה הרפואית האמריקאית פרסם מחקר על טיפול מאשר מגדר לנוער בגילאי 13-20, ומצא כי "חוסמי גיל ההתבגרות והורמונים המאשרים את המגדר, נמצאו קשורים עם סיכוי נמוך ב-60% של דיכאון בינוני או חמור, וסיכויים נמוכים ב-73% לאובדנות במהלך מעקב של 12 חודשים".

שרייר מתייחסת אל המצוקה של מושאי הספר שלה כתופעה חולפת של שנות העשרה שאין צורך להתייחס אליה ברצינות. ובכן, יש "לא להתייחס ברצינות" ויש לנסות ולהשפיע דרך שילוב קליל של דעות אישיות עם ציטוטים ואסמכתאות, כדי לשוות לאירוע חזות אובייקטיבית. בשיחה שמנהלת שרייר עם רנדי קאופמן, פסיכולוגית קלינית שעוסקת שנים רבות בטיפול מגדרי, קאופמן אומרת שההורים צריכים להאמין למה שילדיהם אומרים, ובה בעת להבין שאולי זה ישתנה עם הזמן ואולי לא. בתגובה, שרייר מייצרת חלוקה בין נערה שיוצאת מהארון כלסבית שמבקשת מהוריה שיקבלו אותה כפי שהיא, לעומת נערה שמזדהה כטרנסג'נדר שמבקשת שיקבלו אותה כ"מה שהיא איננה". כלומר, על פי שרייר, נערה (או בעצם אישה בכל גיל) לא יכולה להיות גבר, לא משנה מה היא או הוא מרגישים. אותה תפיסה פשטנית גם מובילה אותה לתהות בפני מנתח פלסטי על ההצדקה לבצע ניתוח כריתת שדיים לנקבות א-בינאריות שמעוניינות בכך, למרות שהן לא מזדהות כגברים.

מעבר לזכותו הבלעדית של כל אדם לבצע שינויים בגופו הפרטי, תפיסתה הדיכוטומית של שרייר לוקה בחוסר הכרת המציאות, וליתר דיוק, בהתעקשות על מציאות היסטורית לא רלוונטית. אך לאחרונה סקר נרחב שפורסם על ידי הוושינגטון פוסט ממחיש את חוסר החפיפה בין התפיסה הבינארית לבין החוויה הטרנסג'נדרית עצמה. על פי הסקר, רוב המבוגרים הטרנסג'נדרים מעדיפים את המונחים "לא בינאריים" (40%) או "לא תואמים למין" (22%) בעוד 22% מהמשתתפים הזדהו כ"אישה טרנסית" ו-12% כ"גבר טרנס".

מחאה נגד הספר "נזק בלתי הפיך" בתל אביב (צילום: Alexi Rosenfeld, Getty Images)
מחאה נגד הספר "נזק בלתי הפיך" בתל אביב | צילום: Alexi Rosenfeld, Getty Images

רעשי הרקע שליוו ומלווים את הוצאת הספר הם חלק בלתי נפרד ממנו, וקריאה בו מבהירה כי לא מדובר באירוע ספרותי אלא פוליטי. "הפסיקו להציג את הנשיות כמחלה", מייעצת שרייר להורים ש"נמצאים בעיצומו של המשבר" תוך כדי שהיא מייצרת (עוד) הפרדה בין בנות ש"מחזיקות באוסף אחר של נטיות וכישרונות מהבנים חדורי המטרה". אל תשכחו לספר לבתכם, מבקשת שרייר, שיכולתה הייחודית ביותר של האישה – היכולת ללדת – היא אולי הברכה הגדולה ביותר בחיים. בשלב הזה רק הייתה חסרה המלצה לקריאת פרקי תהילים כסגולה לזיווג הגון וזרע של קיימא.

הגבול הדק בין ביקורת אחראית ואתית לבין שיח מזלזל

שרייר מדגימה היטב את הקלות בה דיון רציני יכול לזלוג למרחב לביטוי של גחמות אישיות, ואת המדרון החלקלק שתחילתו בשמרנות מפוחדת וסופו בקונספירציות מגוחכות. למה שמישהי תרצה להיות אישה, היא שואלת, בזמן שגברים ביולוגיים פולשים לחדרי ההלבשה של נשים צעירות ובזמן ש"הוליווד, שכבר יצאה מעסקי הקומדיות הרומנטיות, לא מציעה לילדות שום פנטזיה לתלות עליה את תקוותיהן התמימות". נו, באמת.

בהוצאת סלע מאיר מקדמים בימים אלו את הגעת הספר לארץ, תוך כדי שהם מנופפים בחדשות הטריות על פיהן גם ‏נורווגיה הצטרפה לאחרונה לפינלנד, שבדיה ובריטניה - והחליטה להגביל מתן טיפולים רפואיים לקטינים לצורך שינוי מין (בישראל, אגב, החוק מאשר ניתוחים להתאמה מגדרית החל מגיל 18, אך מאפשר להתחיל בטיפול הורמונלי מתחת לגיל 18 באישור ההורים או אפוטרופוס). אכן, מדינות רבות באירופה נוקטות קו מחמיר ביחס לטיפול מגדרי בקטינים עד גיל 16, אבל עדיין באותה אירופה מספר המדינות המגנות מפני אפליה על רקע זהות מגדרית זינק בעשור האחרון. לפני חודש אושר בגרמניה חוק המאפשר לשנות את השם והמגדר במסמכים רשמיים באופן עצמאי, ללא אישור בית משפט. פינלנד כבר אישרה חוק דומה בפברואר האחרון. 

אין סיבה לצנזר - רק להמשיך ולהקשיב למאות רופאים מומחים ומוסמכים, אותם אנשי מקצוע שמבחינת שרייר הם לא קיימים במקרה הטוב, או מלאי מניפולציות במקרים אחרים

לעומת זאת, בארה"ב מספר שיא של הצעות חוק נגד להט"ב הועלו בשנה האחרונה - כולל כאלו שמטרתן להגביל דיונים בבתי הספר על נטייה מינית או זהות מגדרית, וכן איסור על הופעות דראג. וזה מה שיכול להמחיש את הגבול הדק בין ביקורת אחראית ואתית לבין שיח מזלזל שמונע מתחושות של פחד ושמייצר עוד ועוד פחד ושנאה. שרייר טוענת ש"אין כל סיבה ללמד תלמידים שביטוי של כל זהות מרחיבת מגדר הוא בריא, ראוי, ומהווה היבט אופייני של התפתחות אנושית". האם הסקר שפורסם לאחרונה, ולפיו רוב האמריקנים לא מאמינים שבכלל אפשרי להיות במגדר שונה מזה שנקבע בלידה, הוא לא סיבה מספיק טובה? האם העובדה שאחד מכל ארבעה טרנסג'נדרים בארה"ב מעידים שהם הותקפו פיזית היא לא סיבה מספיק טובה? שרייר מתלוננת שהקהילה הטרנסג'נדרית מייצרת תחושת מלחמה כנגד כל מי שלא חושב כמותה. אבל מה לעשות - הם למדו מהטובים ביותר.

מחאה נגד הספר "נזק בלתי הפיך" בתל אביב (צילום: Alexi Rosenfeld, Getty Images)
מחאה נגד הספר "נזק בלתי הפיך" בתל אביב | צילום: Alexi Rosenfeld, Getty Images

אז רק להזכיר את מה שאף פעם לא מובן מאליו: טיפול זהיר - שלוקח בחשבון את כלל ההיבטים הרפואיים לטווח הקצר והארוך, בטח בטיפולים בלתי הפיכים - הוא קריטי, ואין שום סיבה לשלול על אוטומט כל חוק שמטרתו לשמר ולהגביר את הזהירות הנדרשת. אבל להשתמש בסוגיה רצינית כדי להצדיק או לחזק שלילת לגיטימציה עקרונית ומעשית של כל אחד ואחת על זהותו ומגדרו – זו כבר טקטיקה גדושת אטימות ששורשה שוב, כמה שחוק ובנאלי, נעוץ בחוסר הרצון לקבל את האחר והשונה. לא משנה כמה היא עטופה בחמלה, שפה קולחת וסיפורים אנושיים למכביר. 

מוסד הפופוליזם חי ופועם הודות ליכולת האנושית הנכלולית לזהות נקודה בעייתית מוסכמת ולכרוך סביבה את כל הכתרים השקריים האפשריים. בדיני נפשות אין שום דרך להצדיק שום תעלול. גם אין סיבה לצנזר - רק להמשיך ולהקשיב למאות רופאים מומחים ומוסמכים, אותם אנשי מקצוע שמבחינת שרייר הם לא קיימים במקרה הטוב, או מלאי מניפולציות במקרים אחרים. כל הטקסט הזה לא היה נכתב לו ספרה של שרייר היה מחויב להצהרה של איגוד הרופאים בארה"ב על רקע הצעות החוק האחרונות: "הארגונים שלנו, המייצגים כמעט 600,000 רופאים וסטודנטים לרפואה, מתנגדים לכל חוק ותקנות שמפלים טרנסג'נדרים ואנשים מגוונים או מתערבים במערכת היחסים הסודית בין מטופל לרופאו. אנו מכירים בבריאות כזכות אנושית בסיסית לכל אדם, ללא קשר לזהות מגדרית או נטייה מינית".