מה הייתה עושה הספרות בלי הבחורה אשר אינה מצליחה להגיע לבחירה משמעותית בחייה, והיא נעה ונדה בעולם, נסחפת פעם אחרי זה ופעם אחרי זה? פעם היא מחליטה לחיות בניו יורק כי נדמה לה ששם הגאולה, ואז היא חוזרת לתל אביב, כי היא מרגישה שניו יורק מסוכנת לה. היא מתחתנת כי מישהו מספיק מאוהב בה ועושה ילד כי הוא פשוט קורה. או לא מתחתנת ולא עושה ילד, כי החיים סחפו אותה למקום אחר. אתם מכירים אותה, כי קראתם עליה כבר בהרבה ספרים. אין לה יופי מושלם וגם לא כיעור מושלם. יש בה ניצוץ של משהו, איזה הבטחה למימוש עתידי של פוטנציאל, שנשאר בה משום שמעולם לא הצליחה לסגור אף שביל, לנתץ אף גשר. או כמו שאומרת דריה, גיבורת הספר "לכתוב ולגנוב" מאת ענת שביט-פנחסי, "אני אוהבת שהכל פתוח כל הזמן. שאתה נמצא במרחק הליכה מכל המקומות גם אם אתה לא אף פעם לא הולך לשום מקום... אני שתמיד יש משהו חדש לגלות ואת האשליה שכל משאלה יכולה להתגשם מעבר לפינה".
הסופר או הסופרת תמיד מבטיחים לנו שיש בה משהו שגורם לגברים מסוימים להתאהב בה בקלות, אבל במהלך הקריאה לעולם אי אפשר לדעת מהו אותו משהו, חמקמק כמעט כמוה, משום שאין בה תכונה אחת מעוררת אמפתיה, מלבד הצורך התמידי שלה במישהו שיציל אותה מעצמה. היא תמיד סופרת או תסריטאית או בעלת טור בעיתון או ציירת (תמיד יש לה משהו עמוק לכאורה שאותו היא תיכף תגלה לעולם) והיא סובלת מבעיות אכילה (אסור לה לתפוס יותר מיד מקום בעולם), מבולגנת, מפסידנית, מתקשה בהבעת רגשות מוחלטים, חסרת יכולת תפקוד בעולם ומצליחה להתקדם ממקום למקום רק בעזרת איזו כריזמה בלתי מוסברת.
לו הספרות הייתה מוותרת על הדמות האלמותית הזאת, היא הייתה נאלצת לוותר גם על המקבילה הגברית שלה. הגבר שתמיד עושה מעשים פזיזים ונחפזים, שמובילים אותו פעם לבחורה הזאת ופעם לבחורה ההיא, פעם לדירה המכוערת הזו ופעם לדירה אחרת, המרוהטת בטוב טעם שאינו שלו. בדיוק כמוה, הוא לא מצליח לוותר על שום דבר. בגיל עשרים כמו בגיל ארבעים נדמה לו שהעולם פתוח ומחכה רק לו, שיביא את חוסר הכיעור המושלם שלו, את החביבות הפושרת שלו, ויבטיח לאיזו בחורה חסרת החלטה אהבה רגעית, מלווה בזיונים מרושלים, שלא מספקים אותו ולא מספקים אותה. הוא, כמוה, מפסידן וחסר יכולת תפקוד, אבל החברה מטילה עליו עול נוסף כי הוא נזקק לחסדיהן של בחורות שיצילו אותו, והן אמנם טובות בלחבק ולהכיל, אבל פחות טובות בלהביא כסף הביתה. אז הוא תמיד רזה ומעשן (כי אין חיצוניות טובה יותר לתיאור ייסורי נפש) ומוצא איזו עבודה שמראה שלמרות הכל יש בו חן ושנינות והוא מצליח להתקדם ממקום למקום בעזרת איזו כריזמה בלתי מוסברת. שהרי "'מה רע בקיטש?' הוא אמר, 'קיטש עובד,' והרים את כוס קפה כשהוא אוחז בשפתיה, לא בידית, זרועות כפופה, הציפורניים שלו כסוסות לעומק בזוויות חדות, מושחתות, כאילו אחרי מתקפה".
דמויות אפויות מתבנית שמיוצרת בייצור המוני
והקוראת יושבת וחושבת כמה אנשים כאלו היא מכירה בעולם האמיתי, זה שיוצא מדפי הספרות, והיא לא מצליחה לחשוב על בחורה אחת ממכרותיה שהייתה יכולה להתאים לתיאור הזה. הקוראת מרחיבה את המעגל ומנסה לסקור גם בחורות שקראה עליהן בעיתונים או בפייסבוק, והיא מגלה שבחיים האמיתיים אי אפשר להתקדם מעבר לגיל מסויים ולהמשיך להחזיק באשליה הזאת, כי בחיים האמיתיים דלתות נסגרות כל הזמן, כדי לפנות מקום בלב ובנפש לדלתות שנפתחות. הקוראת מבינה שהבחורה הזאת, ביחד עם הבחור הזה, הם פיקציה; דמות נוחה לעיכול, שמאפשרת לכולן להזהות איתה, וגם איתו, כי מי מאיתנו לא הייתה פעם במצב שבו הבחירה נדמתה קשה מנשוא, ומי מאיתנו לא התפללה לכך שהחיים יחליטו בשבילה, מבלי שהיא תצטרך לוותר באופן מודע על שום דבר. והקוראת מבינה שהדמויות האלו חשובות לספרות כדי שנוכל ליצור ספרות בלי דמויות שמחקות את המציאות, ספרות שמתמקדת רק בתיאור מצב, מבלי ליצור ניכור אצל אישה מהקוראות או הקוראים.
ובדיוק בשתי הדמויות האלו נעזרת ענת שביט-פנחסי בספרה "לכתוב ולגנוב". היא דריה, תסריטאית, אמא ורעיה, שחייה לא הצליחו להתעצב. הוא רן, מפיק טלוויזיה ותסריטאי, בעל ואבא, שחייו מתעצבים בכל בוקר מחדש. הם נפגשים כשהוא מחליט להעסיק אותה כעוזרת הפקה, והסיפור כמובן גולש למחוזות ההתאהבות הבלתי מספקת ומחוזות הבגידה. אבל בניגוד לדמויות, שנדמה כאילו הן אפויות מתבנית שמיוצרת בייצור המוני, המצב המתואר דווקא מעורר הזדהות, מזמין צלילה פנימה, ומצליח לשכנע את הקוראת להשעות את הספק שלה. הספר כתוב בערפול זמנים מקסים, שבו הקוראת מוזמנת ללכת לאיבוד, כמו הגיבורה הפסיבית, ובתוכו אי אפשר לדעת האם הבגידה כבר התרחשה או בטרם, האם הבגידה כבר התגלתה או שיש עוד תקווה לסליחה ומחילה, האם הגיע הרגע שבו דלת אחת עומדת להיסגר בטריקה או שמא אפשר עוד להציל את המצב. וברגע הלימינלי המתואר בספר, הרגע שבין המעשה לתוצאה, נעים לשקוע, כי שביט-פנחסי מצליחה ליצוק לתוך הרגע הזה מספיק מן הממשות ומספיק מן הדמיון, כך שנדמה ממש כאילו הוא מתרחש ברגע הזה בדירה הסמוכה, ומי מאיתנו לא היה רוצה לבלות כמה שעות בתור זבוב על הקיר במקום שבו עוד רגע הגורל עומד להכות?
"לכתוב ולגנוב" מאת ענת שביט-פנחסי ראה אור בהוצאת "חרגול"