כולם קצת נוירוטים בספרות הישראלית העכשווית, נוטים לחשיבת יתר ולביקורת עצמית, מצפים תמיד שהמצב ישתבש. כולם לא מרוצים מהחיים שלהם, כבולים לעבודה משעממת ולנישואים שמזמן אבד בהם הלהט. כולם בני ארבעים וכולם בוגדים בסוף. בספרות הישראלית המיינסטרימית אין יותר מדי הפתעות, גם ובעיקר בספרי ביכורים; רומן הביכורים של לילך וולך, "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", לא שונה בנוף, לפחות לא מבחינה עלילתית - אבל הוא כתוב בצורה שנונה, כנה וכיפית כל כך כבר מהפסקה הראשונה, שלא אכפת לי לעלות על הרכבת הזו עוד פעם אחת.
במרכז העלילה סיפור אהבתם של שלומית, מוכרת בחנות ספרים קטנה, ויונתן, סופר ידוע למדי. הסיפור מתגולל מארבע זוויות: אלו של שני הנאהבים, ואלו של בני הזוג הנבגדים שלהם, שלא יודעים על המתרחש. למרות איך שזה עלול להישמע, מדובר בספר קצר וממוקד: סיפור אהבה אחד עומד במרכזו, וכל מה שקורה בעלילות המשנה קשור אליו באופן עקיף, משפיע עליו או מסביר אותו.
שלומית היא אישה ממוצעת מראה שהרימה חומה מרירה של אדישות אל מול שאר העולם, מסיבות לא לגמרי ברורות מעבר לעייפות ולשעמום. יונתן הוא סופר צעיר יחסית, מצליח וחתיך, ועל פניו לא לגמרי ברור למה שייתפס דווקא עליה. וולך מנסה לתת רקע מקיף למדי על חיי הדמויות, בהתחשב בכך שמדובר בספר של 170 עמודים, וכך להסביר את אופיין ואת בחירותיהן. בפועל, הרקע הזה לא תמיד נחוץ - הוא מרחיב את אופקי התמונה אבל גם משטח אותה. הדמויות מרגישות פחות כמו אנשים אמיתיים ויותר כמו דמויות בספר, ובסופו של דבר, הרבה פעמים המניעים שלהם מצטמצמים לסיבה אחת: כי היה משעמם. מהאספקטים הייחודיים יותר לסיפור הספציפי הזה - למשל, העובדה שמדובר בזוגיות של שני אנשים שעוסקים בספרות, אבל מהצדדים ההופכיים של התחום - וולך מתעלמת. זהו רומן רומנטי ישראלי על זוגות בני ארבעים, התאהבות ובגידה, ושחוקה ככל שתהיה הטריטוריה הזו - אין לוולך כוונה לחרוג ממנה.
האם הקריאה בספר מלווה בתחושת פספוס קלה? כן. אבל הבחירה של הסופרת היא גם בחירה שאפשר לכבד - שוב, בהתחשב בממדיו הצנועים של הרומן שדורשים מיקוד, וגם בהתחשב בכתיבה המצוינת. וולך היא פובליציסטית ועיתונאית שכתבה וכותבת לגופי תקשורת רבים; מי שעוקבים אחריה בטוויטר כבר מכירים את החיבה שלה להיצמדות לסיטואציות קטנטנות מחיי היומיום, תוך הארה של הצד ההומוריסטי או המגוחך שבהן. היכולת הזו נוכחת גם ב"הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", שפונה אל הצד האנושי, המובך והמותש של הקוראים, מדבר איתם על הדקויות הספציפיות של חיים בישראל (זרים מעצבנים באוטובוס, בתי קפה קטנים במשתלות), ובכך מעורר אהדה והזדהות.
כמו לקרוא פוסט בפייסבוק, במובן הכי חיובי שיש
אבל הדבר הכיפי ביותר ברומן הזה הוא השילוב של ביטויי סלנג או של שבירות של התחביר התקין, שיוצרות עברית חדשה, רעננה וכיפית, בלי לפגום כלל במובנות שלה. וולך היא ממש לא שרה שילה; היא כותבת בשפה ספרותית והיציאות הסלנגיות שלה ספורות ועדינות, אבל הן מקרבות את החוויה של קריאה בספר לחוויה של קריאת פוסט בפייסבוק, במובן הכי חיובי שיש - קריאות גבוהה, הזדהות גבוהה והומור מופגן, שיוצרים תחושת קרבה ורלוונטיות. בפוסטים בפייסבוק, יש לשאוב את הקורא פנימה כבר מהמשפט הראשון, ולא לשחרר ממנו עד הסוף.
ככל שהספר מתקדם היציאות הסלנגיות מתמעטות, באופן שמצד אחד מעלה את המחשבה שנגמר לוולך הכוח, ומצד שני גם עולה בקנה אחד עם העלילה (היזהרו, ספוילרים מכאן והלאה.): כבר בפרק הראשון נרמז, או ממש נאמר, שסופו של הסיפור הוא רע; לאחר מכן הספר חוזר אחורה בזמן כדי להסביר את המתרחש, והקוראים נותרים בעיקר עם תקווה קטנה שהיה זה רק תרגיל הטעיה, לשלומית ולהם גם יחד. בסוף הספר לא קורה שום דבר יוצא דופן: הסוף, כפי שנאמר בהתחלה, אכן רע. חוויית קריאה דומה עברנו הקיץ עם הספר "ולדימיר" של ג'וליה מיי ג'ונאס: ספר שנון מאוד, כיפי ועדכני, שמסתיים בקדרות גדולה שמעלה את התהייה בשביל מה עברנו את כל זה.
אבל בעוד שהבגידה ב"וולדימיר", ואולי התשוקה עצמה, היא חטא שגורר עונש, בספרה של וולך יש אור בקצה המנהרה. אם כבר, הבחירה העלילתית המעניינת היחידה שלה היא לתת לבוגדים לחמוק מגילוי ומעונש גם יחד (הסוף מוצג פחות כעונש ויותר ככוח עליון), ואף למצוא דרך לחלץ משהו טוב מהבגידה. זה מהלך יפהפה: הבגידה אמנם בעייתית מבחינה מוסרית, אבל הגרעין הקשה שלה הוא בכל זאת אהבה - ואהבה, גם כשהיא מסובכת ואסורה ונגמרת רע, תמיד מרחיבה את הנפש באופן שאף חוויה אחרת לא מסוגלת לו. בסופו של דבר, בכל זאת מוטב לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל.
הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח / לילך וולך, הוצאת ידיעות ספרים, 176 עמודים. מחיר: