אין תמונה
מובי דיק
טייפי / הרמן מלוויל

מאנגלית: גרשון גירון, ידיעות ספרים

לפני שהרמן מלוויל היה מחבר הרומן האמריקאי הגדול ביותר, "מובי דיק", הוא היה ספן צעיר, שהגיע לאחר שיט בן שישה חודשים לאחד מאיי פולינזיה, שם פגש – כך הוא לפחות מספר – שבט אוכלי אדם. "טייפי" הוא הספר הראשון של מלוויל, ומה שהיה במאה ה-19 חלק זעיר מהבולמוס הקולוניאליסטי שתקף את המערב וגרם לו לצאת למסעות חיפוש וכיבוש בעקבות הברברים, הוא היום תיעוד מסתורי של ציביליזציה שלא קיימת, ואולי לא הייתה קיימת מעולם. מצבו הקשה של שוק הספרים יביא לנו, כנראה, עוד הרבה טקסטים כאלה, שזכויות היוצרים עליהם פגו מזמן ועלויות הוצאתם לאור שלהם נמוכות יחסית, אבל לפעמים זה כמו לקבל מכתב עתיק בבקבוק.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שהפרימיטיבים האמיתיים בכל הסיפור הזה הם המערביים. 

אין תמונה
המולדת הישנה
המולדת הישנה / לילך נתנאל

כתר

לילך נתנאל, שזה הרומן השני שלה, היא סופרת מבוגרת מכפי גילה. היא כותבת למי שקוראים לאט, שיש להם סבלנות, שאוהבים משפטים יפים ותיאורים איטיים של ריחות, של זקנה ושל קור. "המולדת הישנה" מקיף כמה דמויות שחיות ברחוב אחד בפריז, ובכך הוא מצופף עוד קצת את הנוכחות הגוברת בספרות הישראלית של דמויות של ישראלים החיים בחו"ל.

ואם אין לכם כח לקרוא: ציינו בידענות שנתנאל היא חוקרת הספרות שגילתה את "רומן וינאי", הספר האבוד של דוד פוגל.

אין תמונה
המצאת הכנפיים
המצאת הכנפיים / סו מונק קיד

מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת-זמורה-ביתן

שמה של סו מונק קיד מוכר לכם מ"החיים הסודיים של הדבורים", רב המכר ושובר הקופות שבא בעקבותיו, שסיפר על חייהן של אם ובת שחורות בשנות ה-60 החשוכות של דרום קרוליינה. נשיא שחור אחד והרבה הרבה רומנים של היסטוריה שחורה מאוחר יותר, יוצא "המצאת הכנפיים", שמספר שוב על חייה של נערה שחורה, אבל הפעם מרחיק עד לתקופת העבדות. סו מונק קיד היא אמנית של מניפולציות רגשיות, והיא לא חוסכת בהן. כבר בתחילת הספר, כשהטי חוגגת יום הולדת 11, נענד סרט לצווארה, והיא מוענקת כמתנת יום הולדת לכבוד יום הולדתה ה-11 של שרה, נערה לבנה. הספר ממשיך לספר את הסיפור של שתיהן – פרק אחד של שרה ואחד של הטי. טוני מוריסון זה לא, הספרות של מונק קיד היא מסחרית ומוכוונת קולנוע במובהק, אבל יש ערך לאובססיה האמריקאית בשנים האחרונות לספר שוב ושוב את סיפורם של עוד ועוד עבדים שחורים, ולהיכרות המאוחרת עם הפרטים הקטנים של הגיהנום.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שאתם ממקדים את כל רגשות האשמה שלכם בטבעונות. 

אין תמונה
יו נסבו
איש השלג / יו נסבו

מנורווגית: רות שפירא, בבל

לא צריך להכיר לקוראי ספרי המתח את יו נסבו. כבר כמה שנים שנסבו נחשב לסמל האיכות של הז'אנר – הספרים שלו מותחים ומקפיאי דם, אבל גם נחשבים לספרות יפה ואיכותית, ובנוסף, הוא גם חתיך. "איש השלג" הוא ספר נוסף בסדרת הבלש הארי הולה האהובה שלו, והפיתיון מדמם ופורנוגרפי כתמיד, או כמו שנסבו מנסח את זה: "גופת האישה שהייתה שרועה לפניהם בשלג הייתה כל כך מבותרת עד שרק בזכות שד חשוף אחד הם יכלו לקבוע את מינה". תהנו.

ואם אין לכם כח לקרוא: מקרה קלאסי של שימוש בטריק הספוילרים. כל דבר החל מהפרק הראשון הוא ספוילר. 

אין תמונה
הלהקה היחידה שחשובה
הלהקה היחידה שחשובה

עורכת: דנה קסלר, הוצאת אפיק

העניין עם הספר הזה הוא שאם הייתם מהילדים המעצבנים האלה שלא העריצו אף אחד, אתם כבר לא תבינו. עיתונאית הרוק הותיקה, דנה קסלר, אספה חבורה של כותבים - שרון קנטור, אסף גברון, רועי חסן, ניב הדס ואחרים – והם חיטטו כל אחד בליבה של האובססיה, בהתאהבות האפלה והשתלטנית שמתרחשת בדרך כלל בין גיל 12 ל-16 ומתבטאת במחשבות כפייתיות, בפרצוף מזוגג ובגזירת עיתונים – הערצה, בדרך כלל ללהקת רוק. או כמו שמנסחת את זה קסלר: "אין ספק שמצאתי חן בעיניו. קרני אפילו טוענת שסיפרתי לה שהוא ניגן לי בגיטרה אקוסטית דרך הטלפון את סטיירוויי טו הבן, ואם זאת לא הוכחה שמצאתי חן בעיניו אז אני לא יודעת מה כן. את כל זה אני לא ממש זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה שדיברנו הרבה על הקיור".

ואם אין לכם כח לקרוא: החיו את את הויכוח "אואזיס נגד בלר".

אין תמונה
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה / אנטוני ביוור

מאנגלית: עמנואל לוטם, ידיעות ספרים

נקדים ונאמר: ב'מלחמת העולם השנייה' של אנטוני ביוור יש 947 עמודים, ואין בו הרבה תמונות. ובכל זאת – כמעט כל חובב היסטוריה מתכנן לקרוא ספר כזה ביום מן הימים – ללמוד את מחמת העולם השנייה כפי שהייתה, לא שברי קרבות וזכרונות של מפות ונקודות מפנה, אלא צעד אחר צעד. עכשיו נפל בחלקנו אחד הספרים הטובים, הקריאים והמוערכים שבז'אנר, שנחשב גם כהיסטוריון צבאי וגם כמספר.

ואם אין לכם כח לקרוא: במקרה הזה זה ממש לגיטימי. אנחנו בחודש קצר.

אין תמונה
מאחורי המסכה או: כוחה של אישה, לואיזה מיי אלקוט
מאחורי המסכה או: כוחה של אישה, לואיזה מיי אלקוט

מאנגלית: שירלי פינצי לב, סנדיק ספרים

הו, המאה ה-19. תקופה מתוקה בה צניעות ודייקנות נחשבו למידות טובות, ולמרות זאת הדבר היחיד שעניין את כולם הוא יופי וכסף; שבה יתומות בנות 19 הסתובבו לבדן בעולם ועבדו בפרך כאמנות לילדות שמטרתן היחידה בחיים הייתה למצוא בעל טוב. יש להודות: "מאחורי מסכה", סיפורה של אומנת ענייה שנחושה להתקדם במעלה הסולם החברתי, נמצא ברשימה הזו בעיקר כי שמה של המחברת, לואיזה מיי אלקוט, ממיס את ליבותיהן של דורות של קוראות נשים קטנות. כשלעצמו, הוא כמו מעין פרק חמוד שנשר מ"ג'יין אייר" או מספריה של ג'יין אוסטין, באדיבות "סנדיק ספרים" שמתרגמת בהתמדה לעברית את הספרות הויקטוריאנית.

ואם אין לכם כח לקרוא: ספרו איך בכיתן כשבת' מתה.