הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז (כתר)

12 שנה עברו מאז שעוז פרסם את "סיפור על אהבה וחושך", הספר שקיבע את מעמדו כסמל; סמל של מה שקראו לו פעם "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובעצם התכוונו לומר אשכנזי, שמאלני, ציוני, בורגני, או בקיצור אליטות ישנות. המעמד של הקבוצה הזו שקע מאז 2002, ושל עוז יחד איתה. הראיון האחרון איתו כבר נערך תחת מגננה מול ההרגל החדש והדוחה לקרוא לו בוגד. מהבחינה הזאת, זה רגע מסקרן לקרוא בו את עוז. "הבשורה על פי יהודה" יוצא לאור טיפה אחרי ספרים חדשים של א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, והוא היחיד משלושתם שמתמודד באופן ישיר עם השאלות הפוליטיות הגדולות שמופנות לעתים קרובות לסופרים האלה. רומן ארוך, מורכב ופוליטי מאוד שמתרחש בירושלים של לפני מלחמת ששת הימים ומתמודד עם שאלות סבוכות של עצמאות, לאומיות וגם בגידה.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שהחדש של גרוסמן יותר טוב.

אין תמונה
יאללה די, בוא נצא
בבית הקפה של הנעורים האבודים / פטריק מודיאנו (אחוזת בית)

ההכרזה על זכייתו של פטריק מודיאנו בפרס נובל לספרות בחודש שעבר הביכה רק טיפה את אוהבי הספרים. הם כבר הפסיקו להתבייש, והתרגלו לזה שהשוודים אוהבים לתת את פרס נובל לסופרים שאף אחד לא מכיר. למודיאנו הצרפתי דווקא היו חיים בישראל, בשנות ה-80, כשרבים מספריו תורגמו לעברית; מאז הוא אוחסן, נגרס ונשכח. עכשיו "אחוזת בית" מוציאה שתי נובלות שלו בכרך אחד, וגם "כנרת זמורה ביתן" תוציא מחדש בשבוע הקרוב עוד שניים – את "נעורים" ו"מה קרה לדור ברודר". אם אתם מאלה שנבהלים מהכותרת "פרס נובל", אל – אלה סיפורים קריאים, קצת אפלים ומאוד אנושיים.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שמודיאנו שותל אתכם בפריז של הסיקסטיז, כאילו נולדתם שם.

אין תמונה
יאללה די, בוא נצא
מחר נעבוד / תהילה חכימי (טנג'יר)

קבוצת "ערס פואטיקה" היא ההצלחה התקשורתית הכי גדולה שהייתה לשירה העברית מאז שמרים תעסה גלזר קיללה את יונה וולך. אבל חוץ מכתבות, טורי דעה וראיונות עם משוררי המחאה המזרחים של ערס פואטיקה, ובעיקר עם רועי חסן, מהקבוצה הזו יצאו השנה גם שלושה ספרי שירה מעניינים וחזקים; ספרי הביכורים של חסן ושל עדי קיסר, ועכשיו גם "מחר נעבוד" של תהילה חכימי. תראו בעצמכם: "הבנתי./ לא חצינו את ים סוף/ משה לא הכה בסלע/ לא יצאו ממנו מים./ העירייה שברה את הכביש/ יצאו ממנו/ ארבע אמהות/ זונות/ שלושה אבות/ נרקומנים/ ואחד/ אלוהינו/ אלוהים ישמור/ שבשמים ובארץ".

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו משהו על המחאה של ערס פואטיקה; על השירה עצמה, למרבה הצער, אף אחד לא ישאל אתכם.

אין תמונה
יאללה די, בוא נצא
אודסה סטאר / הרמן קוך (כתר)

להרמן קוך ההולנדי יש כשרון ספציפי מאוד: הוא עושה אקסטרים קלוז אפ על הסיוטים שלנו, מפרק לחלקים רגע יחיד של אימה ואלימות שאחריו החיים לא יהיו אותו דבר. רגע שגם אם עוד לא חווינו, אנחנו מדמיינים וחרדים ממנו כל החיים. הוא עשה את זה ב"ארוחת הערב" וב"בית קיץ עם בריכה", והוא עושה את זה שוב ב"אודסה סטאר", שם עוד בורגני מן השורה חוצה את הגבול המדומיין שבין חייו האפורים לבין אלימות ברוטלית.

ואם אין לכם כח לקרוא: זה קל – כל פרט בספרים של קוך הוא ספוילר, אז אתם ממילא לא יכולים להגיד כלום.

אין תמונה
יאללה די, בוא נצא
אוריאן / שירה פנקס (הקיבוץ המאוחד)

מעט מאוד ספרי מקור יוצאים לאור עכשיו, כשכל שוק הספרים הישראלי על הברכיים, ולהוציא היום ספר ביכורים ב"הקיבוץ המאוחד" זה פחות או יותר לזכות בפיס. שירה פנקס זכתה: "אוריאן" עושה את כל המרחק שבין חדרה לפריז, לשם גיבורת הספר נוסעת כדי לעבוד כאו-פר במשפחה פריזאית ומגלה את הסודות המלוכלכים שלה. בעידן כל כך קוסמופוליטי, שכל אחד מרגיש כאילו רק במקרה הוא לא חי בברלין, יש משהו יוצא דופן בלתאר ביושר את הזרות שחשה ישראלית בפריז, ופנקס עושה את זה יפה.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שהסגנון המהורהר שלה מזכיר את יהודית קציר בתחילת דרכה.

אין תמונה
יאללה די, בוא נצא
(Yes Please / Amy Poehler (Harper Collins

בעקרון לאף אחד אין יותר כח לקרוא ספרים, וכולם קוראים רשומות יומן מצחיקות בגוף ראשון. הגל הכי גבוה בספרות האמריקאית היום הוא ספרי בנות: טינה פיי, מינדי קלינג ולינה דנהם כבר פרסמו ומכרו היטב ספרים כאלה, של זכרונות מודעים לעצמם ועצות אינטליגנטיות, קלילים אבל לא חסרי עומק, כולם מזדהרים כמו להקת גחליליות בעקבות זכרה של נורה אפרון. איימי פולר, הטיפוסה המצחיקה מ"מחלקת גנים ונוף" ומ"סאטרדיי נייט לייב", היא המתוקה שבהן. אם הספר של לינה דנהאם, שיצא לאור בחודש שעבר, מתחיל במילים "אני בת עשרים ואני שונאת את עצמי". "יס פליז" מתחיל במלים "אני בכיתה ד' ואני בצרות", וממשיך כמה שורות אחר כך: "הדברים הכי נוראיים שנתקלתי בהם עד אותו גיל היו כינים (שהיו לי), עקמת (שלא הייתה לי) והאיום הגרעיני (שהטיל צל עמום על הכל). הדור שלי היה אובססיבי לעקמת. ג'ודי בלום הקדישה לה ספר שלם". בקיצור, הקינדל שלכם יוצר כדי שתורידו אליו ספרים כאלה.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שזה קטע, כמה שכוכבות הטלוויזיה היום פי אלף יותר מעניינות מכוכבות הקולנוע.

אין תמונה
יאללה די, בוא נצא
The Narrow Road to the Deep North / Richard Flanagan (Vintage)

רק תקראו את השם של הספר הזה, שזכה בפרס בוקר בחודש שעבר: "הכביש הצר אל הצפון העמוק". זה שם שנועד לזכות בפרסים. המחבר שלו, ריצ'ארד פלאנאגן, אוסטרלי, בטח חשב קודם על השם ואז המציא סיפור שיתאים לו. אביו של פלאנאגן היה אחד מעשרות אלפי שבויי מלחמה שהועבדו בכפייה בסלילת מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בזמן מלחמת העולם השנייה, אותה מסילה מ"הגשר על נהר קוואי". אלפים מהם מתו בעבודת פרך, ברעב ובמחלות. הוא שרד, וככל הנראה אתם תשמעו את הסיפור הקשה לקריאה שלו עוד הרבה פעמים בשנים הקרובות, אם קראו ואם לא.

ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שאתם מחכים לסרט. זה בטח יקרה תוך שנתיים גג, ויהיה משהו בין "כפרה" ל"הפצוע האנגלי".