סצנת הפואטרי סלאם בישראל בשיאה, אבל היא בכל זאת מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש. זה התחיל לפני 4 שנים מכל מיני קטעים מחורזים ומצחיקים, אבל תמיד היה ברור שזו יכולה להיות פלטפורמה מצוינת להעברת מסרים מורכבים. ומה יותר מורכב מהחברה הישראלית והמציאות הסוריאליסטית בה אנו חיים? (מישהו אמר "גל טרור"?)

לפני כמה ימים עלה הקטע "יש לי וידוי", של לוסי איוב מהפואטרי סלאם בחיפה, ולגמרי שבר את האינטרנט עם יותר מ-5,000 שיתופים בפייסבוק. הוא שילב את כל האלמנטים הנכונים שעושים קטע ספוקן וורד למוצלח במיוחד - שילוב בין שפה דיבורית, ציניות משעשעת ואמת חדה שלא ניתן להתעלם ממנה. לוסי איוב, בת 24 מחיפה, היא בדיוק לפני תואר, עובדת בחברת הייטק, וגם בנוסף להכל - ערביה.

הקטע "יש לי וידו" מספר על זה שלמרות שהיא "לא נראית", היא נולדה ערביה. בכל פעם שהיא פוגשת אנשים היא צריכה להתוודות, ולקבל על עצמה את כל הדעות הקדומות של בני שיחה. "מה? את בכלל לא נראית כמוהם", "אהה את נוצריה? אז זה בסדר!" ושלל משפטים חסרי טקט.

"אני לא חושבת שהפתרון לסכסוך ולגזענות מתחיל כאן אבל מה שכן קורה זה שיח ער סביב כל הנושא, העלאה למודעות ונקודות למחשבה סביב סטריאוטיפים", היא אומרת". "אנשים מנסים לסווג את שאר העולם לפי כל מיני מסגרות רק כי זה הרבה יותר קל מלהתמודד עם השוני. אני חושבת שעצם העובדה שהקטע שלי קיבל חשיפה כל כך גדולה מראה שהרבה אנשים הזדהו איתו. קיבלתי הרבה תגובות מיוצאי ברית המועצות, ממזרחים, מאשכנזים, מלהט״בים שהביעו הזדהות ואמרו שהם שומעים דברים כמו 'אתה לא נראה' כמעט על בסיס יומי". 

בשביל לוסי, המציאות כערביה בחיפה היא לא משהו חריג או לא נעים, אבל התגובות של אנשים מסביבה תמיד מעידות על כך שנורמליזציה של היחסים רחוקה מהמציאות. "באופן יחסי אני לא סובלת מאפליה על רקע גזע אבל אני מרגישה הרבה פעמים שזה בגלל שאני באיזה שהוא אופן נתפשת כ'קלה לעיכול' משום שאני לא מתלבשת שונה, אין לי מבטא ולכן הרבה יותר קל לקבל אותי", היא מסבירה. "מה שאני כן שומעת הרבה זה 'את שונה מהם'. האמירה הזאת משתדלת להיות מחמאה אבל אני רואה בה גזענות גרידא ואני לא מוכנה לקבל אותה בשום אופן. בתור אישה שגדלה וחיה בחברה הערבית אני יכולה להגיד שאני לא שונה ולא נדירה ולא מיוחדת". 

אז מדוע קיים הצורך הזה להבדיל אותה מהם? בפשטות, משום שהחברה שלנו עוד לא במקום הנכון. הגזענות והדעות הקדומות מושרשות עמוק, גם בקרב אנשים שתופסים את עצמם כנאורים. הקטע הזה הוא רק שביב מההוויה היומיומית של ערביי ישראל, וזו בהחלט בעיה. הדרך הכי טובה וקלה לעיכול להתמודד עם זה היא דרך קטעים הומוריסטים ששמים מראה אמיתית מול הפנים שלנו.

"הקטע הוא הומוריסטי כי אני מאמינה שהומור יכול לגעת בקהל מאוד רחב של אנשים, אך כמובן שלעולם לא על חשבון המסר ולכן היה לי גם חשוב שהסיום של הקטע לא יהיה הומוריסטי בשום צורה", אומרת איוב. "התפקיד הנוסף של ההומור בקטע הוא הניסיון להגחיך את האמירות שציטטתי שם שאין להן מקום בעיניי בחברה מתוקנת".

איך קרה החיבור בין הכתיבה שלך לפואטרי סלאם?

"אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, המגירות שלי בבית מלאות במחברות מאז שלמדתי לכתוב ועד היום. סיפורים קצרים, שירים, יומנים ומה לא. אבל אף פעם לא כתבתי משהו בסגנון של פואטרי סלאם לפני כן", היא אומרת. "גיליתי את זה דרך מאמר שקראתי בנושא, ומפגש עם חברים שחשפו אותי למגוון קטעים מדהימים שממש עשו לי חשק לנסות גם. אחרי הרבה מאוד שנים של כתיבה למגירה או לסטטוס בפייסבוק זה היה שינוי מרענן ומרגש מאוד להופיע על במה מול קהל. האינטראקציה עם הקהל היתה מדהימה והרגשתי שהכתיבה שלי קיבלה עוצמה מסוג חדש שלא היה לה לפני כן".

עם איזה מסר אנשים צריכים להישאר מהקטע שלך?

"אני מאוד משתדלת שלא לסווג אנשים על פי דעות קדומות. אני חושבת שזאת תכונה שטבועה בכל חברה וצריך להילחם בה בכל הכוח, בעיקר בחברה כל כך מגוונת כמו בישראל כשבכל יום אתה עשוי לפגוש ערבי, אשכנזי, מזרחי, דתי, חילוני, אתיופי והרשימה עוד ארוכה. צריך לפקוח את העיניים ואת הלב אחרת מפספסים הרבה דברים יפים בדרך".