האמן משה גרשוני הלך היום לעולמו בגיל 80. גרשוני, צייר ופסל, נחשב לאחד האמנים הבולטים והחשובים באמנות הישראלית. ב-2003 זכה בפרס ישראל, אך הפרס נשלל ממנו.

גרשוני נולד ב-1936 בתל אביב, ובהמשך עברה משפחתו להרצליה. הוא למד בילדותו בבתי ספר דתיים ועבד במטעים של המשפחה. בשנות ה-60 למד פיסול בשיעורי ערב במכון אבני אצל דב פייגין ומשה שטרנשוס מקבוצת "אופקים חדשים". ב-1964 נשא לאישה את ביאנקה אשל, והזוג עבר לגור ברעננה, שם נולדו להם שני בנים (לצד בתה של אשל מנישואיה הקודמים): הצייר ארם גרשוני והצלם אורי גרשוני. ב-2000 החל גרשוני לנהל קשר עם חואן גרסיה, גבר ספרדי שהיגר בהמשך לישראל ועבר להתגורר עם גרשוני בתל אביב עד ליום מותו.

ב-69' הציג גרשוני במוזיאון ישראל את תערוכת היחיד הראשונה שלו. בהמשך החל ללמד בבצלאל, שם היה שותף בין השאר להנהגת מרד מרצים וסטודנטים נגד ההנהלה, שבסיומו עזב את המוסד. לאורך השנים זכה גרשוני בפרסים רבים, ביניהם פרס משרד החינוך והתרבות, פרס זוסמן, פרס סנדברד ועוד. הוא הציג עשרות תערוכות, שהאחרונה שבהן ("משה גרשוני: ימי חיינו") הוצגה לפני שנתיים בסדנת ההדפס בירושלים.

ב-2003 הוכרז כאמור גרשוני כזוכה בפרס ישראל לציור. השופטים כתבו אז כי גרשוני "החל לבלוט בסצנת האמנות תוך ביטוי כשרון, מקוריות והעזה בשנות ה-60. בשנות ה-70 נמנה עם המקוריים שבאמנים המושגיים בארץ. הוא הציע גרסה מרתקת של האמנות הפוליטית-רדיקלית והמעורבת. בשנות ה-80 הוביל גרשוני מהלך אמנותי מרתק, כשהחל לצייר את ציוריו החופשיים, הפראיים, עזי הצבע המבוססים על שילוב בין ביטוי מיידי של הלכי נפש לבין עיסוק ב'מיתולוגיות' ישראליות ובנושאים בעלי זיקה לעולם הרוחני היהודי".

גרשוני הודיע כי לא ישתתף בטקס הענקת הפרסים: "מצפוני אינו מרשה לי לעלות על הבמה, זה לא זמן לטקסים ולחגיגות". שרת התרבות לימור לבנת החליטה לשלול ממנו את הפרס בעקבות הודעתו, וגרשוני עתר לבג"ץ נגד ההחלטה. גרשוני, שהואשם על ידי גורמים במשרד החינוך שהוא מתחמק כדי לא ללחוץ את ידי נציגי הממסד, אמר אז כי לבנת מנסה להשחיר את פניו. בית המשפט ניסה לשכנע את גרשוני לחזור בו מהצהרתו – "כולנו רוצים שתקבל את הפרס, כיוון שנמצאת ראוי לכך", אמר השופט תיאודור אור. אולם כשגרשוני עמד בסירובו, דחה בג"ץ את העתירה. גרשוני אמר בתגובה כי "הדיון שלא התקיים היה אמור לדון בחירויות האזרח. את הפרס אני כבר קיבלתי, עכשיו אני מתכוון ללכת לסטודיו ולצייר". הפרס הכספי, בסך 50 אלף שקל, נתרם לקרן לאמנים במצוקה.

נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון שייצגה את גרשוני, מסרה: "הצער והכאב רב, זה עדיין בלתי נתפס. רק השבוע תכננתי שניסע יחד לתערוכת ״ישו״ במוזיאון ישראל. חשבתי שמחלת הפרקינסון ממנה סבל תישאר סטטית, והוא  יישאר כך עוד שנים. ב11 בספטמבר חגגנו את יום הולדתו ה80. התחלתי לעבוד עם משה גרשוני מיד עם התערוכה שלו בבינאלה בוונציה יחד עם מיכה אולמן בשנת 1980. עבודתו קבעה את מהלך הגלריה ואף את מהלך חיי.ולמעשה ייצגתי אותו משנת 1980 ועד היום. ללא משה גרשוני לא הייתי מגיעה להקדיש את חיי לאמנות. משה גרשוני הוא האמן הלאומי שלנו, הטיפול שלו במושגים ובסמלים יהודיים וישראלים לא היה שני לו באומץ הרוח, ובפרשנות הדימויית אליו נכנס כאידאליסט. זהו אובדן בלתי נסבל. בימים סוציו-פוליטיים קשים אלה, אותם נצטרך לשרוד בלעדיו".

האוצרת ומבקרת האמנות שרה בריטברג-סמל, שאצרה את התערוכה הרטרוספקטיבית "גרשוני" במוזיאון תל אביב ב-2010 (שלוותה בספר עב כרס על יצירתו), אמרה היום: "יצתה נשמתה של האמנות הישראלית" (בהתייחס ליצירתו "יצתה נשמתה" על המשוררת דליה רביקוביץ'). במאמרה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מ-1986 כתבה בריטברג-סמל כי יצירתו של גרשוני "היא סוג של אמנות דתית. השם שלו הוא לפחות כפול-פנים. הוא אירופה של אמנות ושל תרבות נגישה (...) אלא שעם אירופה תרבותית זו הוא מנהל ביצירתו חשבון-דמים בשם העם היהודי".

גרשוני ביקש בצוואתו שגופתו תישרף. לפיכך לא תתקיים הלוויה.

יאיר גרבוז על משה גרשוני (מתוך סדרת הפודקאסטים "הבסיס" ברדיו 102FM)