הו אלוהים, למה לא קנינו מספיק דיסקים של גבי שושן?
זו השאלה הטורדת את מנוחתנו מאז גילינו על מותו הטרגי של הזמר. מאז, אנחנו לא מפסיקים להכות על חטא; אולי אם היינו שמים יותר שירים שלו ברדיו, הולכים ליותר הופעות שלו, קונים יותר אלבומים - אולי אז זה לא היה קורה. אמנים ומכרים של שושן קראו לחברה הישראלית לחשבון נפש, מירי רגב קפצה על ההזדמנות לדבר שוב על הדרת זמרים ברדיו והכריזה על הקמת תחנה נוסטלגית שתשמיע שירי עבר ישראליים. נו, כמו רשת גימל, רק עם קרדיט לרגב.
אשמנו, בגדנו, לא האזנו. בגללנו גבי שושן איננו, בגללנו מירי אלוני מקוששת מטבעות שנקל בנחלת בנימין במקום לזכות לכבוד ולעושר להם היא ראויה. אנחנו צריכים להשמיע אותם יותר. אבל להשמיע מה?
במהלך חיי הקצרים (נניח) יצא לי לשמוע כטריליון פעם, פלוס מינוס, את "להשתטות לפעמים" ו"שש עשרה מלאו לנער", בכל חור: ברדיו, בטלוויזיה, בחתונות, בהרקדות. זה לא היה מספיק? שירים אחרים של שושן לא כל כך תפסו, זה נכון. ככה זה באמנות. לא כל שיר הופך ללהיט, לא כל אלבום מוכר פלטינה. אי אפשר להכריח את הקהל להתאהב במוזיקה רק מתוך כבוד ליוצר, במיוחד לא לאורך עשרות שנים של יצירה בעולם שמשתנה ללא הרף. במקרה כזה לאמן ותיק יש שתי ברירות: להמציא את עצמו מחדש ולתת בראש עם יצירה עדכנית, או למחזר קלאסיקות עם אלבומי אוסף. שושן ניסה גם וגם, והודות לעידן האינטרנט הוא קיבל גם הזדמנות לפנות ישר ללב שלנו, בלי מתווכים ובלי תחנונים לחברות תקליטים או לגלגלצ, עם קמפיין מימון המונים שפתח בהדסטארט. כך שקשה לבוא בטענות לתחנת רדיו כזו או אחרת שמנעו מיצירתו להגיע לקהל. עם כל הערוצים האלטרנטיביים של העידן החדש, אף פלייליסט כבר לא מחזיק את השאלטר התרבותי. קומיקאים צומחים בסדרות רשת, אמנים מפציצים ביוטיוב, אלבומים וסרטים מקבלים תקציבי עתק מתרומות גולשים. אם למרות שפע ההזדמנויות האלה עדיין לא הצלחתם להתעלות מעל השניים-שלושה להיטים שהיו לכם בסבנטיז, ייתכן שההסבר לכך פשוט יותר משדמיינתם, ואתם לא הולכים לאהוב אותו: אולי פשוט זמנכם עבר.
נורא לומר את זה, אני יודעת. הלוואי וחיינו בעולם מושלם שבו כל יוצר ש"מגיע לו" היה יכול להיות עשיר ופופולרי לנצח נצחים. אבל האמנות היא תחום קשה, משתנה ובלתי צפוי. אין נוסחאות קסם ואין הנחות, גם אם היית פעם אמן מצליח. אם זה לא עובד, זה לא עובד. אם אמני עבר לא מצליחים לשחזר את הקסם מפעם או למכור לנו משהו חדש, לא נלך להופעה שלהם ולא נקנה את האלבום שלהם והרדיו לא ישמיע אותם. לעסק הזה אין פרסי חסינות, וטוב שכך. כי במציאות כזאת האמנים הוותיקים ימשיכו לירוק דם כדי למצוא משהו חדש להגיד, דרך חדשה להתחבר לקהל, צליל חדש שידליק לנו את הלב. הם אמנים וזה תפקידם, והם יילחמו על המשבצת בדיוק כמו אמן צעיר ורעב שרק אתמול הקליט את הדמו הראשון שלו. לא צריך לשריין להם מקומות ולא צריך לעשות פרוטקציה, ואם חוה אלברשטיין תקליט שיר אקטואלי חריף ובועט עם שלומי שבן, עם קליפ מושקע וסאונד עדכני, היא תזכה בתשומת לבנו. אם לא, אז לא. זה לא פרויקט צדקה פה, וגם לא אירוע משפחתי שבו מעלים את הדודה לשיר סתם כדי לפרגן לה.
רק לפני כמה שבועות יצא גידי גוב נגד מנהל גלגלצ, נדב רביד, שאמר שהוא מעדיף להשמיע אמנים צעירים. גוב, בעצמו אמן ותיק שגם בשנים האחרונות הצליח לרגש עם שירים חדשים, נעלב בשם בני דורו, וקבע שזו אמירה של "גוף מבוהל, שלא רוצה כלום מעבר לרייטינג". כאילו לקדם להקות חדשות ורעבות ושירי אינדי על פני עוד קלאסיקה טחונה של יהודית רביץ זה מה שנחשב ללכת על בטוח. כאילו להמר על קול צעיר בלתי מוכר במקום לשים שוב את שלמה ארצי זו פחדנות. אז גלגלצ החליטה ללכת על קו צעיר, אז מה? למה להפוך את זה לסוגייה מוסרית של "אל תשליכנו לעת זיקנה", במקום לקבל את זה כאג'נדה מוזיקלית לגיטימית? כשאני ארצה לשמוע את להקת הנח"ל ואת יהורם גאון, אני יודעת לזפזפ לרשת גימל או לתחנות אחרות, ברוך השם אין לי בעיה מוטורית לסובב חוגות. כל אחד יבחר את הקו המוזיקלי הנכון לו, וללכת על מוזיקה צעירה זו לא רק אמירה לגיטימית אלא גם מאוד הגיונית. מוזיקה משקפת תקופה, תרבות, הלך רוח. הרכב היפ הופ שקם לפני חודשיים כנראה ישקף את זה יותר טוב משיר סבנטיז של גבי שושן. נכון שמוזיקה היא נצחית, גם פיקאסו נצחי. האם זה כל כך נורא לרצות להקים גלריה לאמנות עכשווית במקום מוזיאון? גם הגלריה וגם המוזיאון נחוצים, אבל הקהל יחליט היכן לבקר, ולא צריך לעשות לו מצפון בעניין.
תמיד עצוב כשאמנים גדולים מתים, אבל אנחנו צריכים את האמנות שלהם חיה. וכדי שתישאר חיה היא צריכה להשתנות, להתחדש, לבעוט, להתגלגל, להפתיע, בכל פעם מחדש. ואם היא לא מצליחה לעשות זאת, היא תגווע מאליה, ולא יעזור שום פלייליסט או קאמבק או נאום תוכחה. מירי רגב יכולה להקים תחנת נוסטלגיה ולטחון שם בלופ את כל השירים שחשוב לה שנשמע ואת כל האמנים שחשוב לה שנכבד, אבל הלב לא עושה פרוטקציות. הלב ירצה את אשר ירצה.