״תרבות בפריפריה״ הוא שמו של מופע חדש מבית היוצר של אמן המיצג אריאל ברונז. הציבור הרחב בישראל ואפילו צרכני התרבות שבו לא מכיר אמני מיצג רבים. מיטיבי הלכת ודאי מכירים אמנים בינלאומיים כמו מרינה אברמוביץ׳ או ברוס נאומן, אבל בזה זה מסתכם. אלא שבשנה האחרונה הצליח ברונז בן ה-32 לחדור לשיח הציבורי בישראל גם בקרב אנשים שאינם שוחרי אמנות, לאחר הופעה שחוללה סערה בוועידת התרבות של "הארץ". ברונז הוזמן להציג את המופע "לאב דה ג'וס", שעוסק בתופעת הירידה מהארץ, והתקבל על ידי הקהל בשריקות בוז רמות וזריקת חפצים לעבר הבמה, מה שגרם לו בסופו של דבר לתחוב את דגל המדינה לישבנו ולהסתכסך עם שרת התרבות מירי רגב ועם רוב עם ישראל. הנרטיב היה ברור - ברונז הוא "שמאלן קיצוני", "שונא ישראל", "אויב הציבור".
״האמת היא שאת המימון ל׳תרבות בפריפריה׳ קיבלתי ממשרד התרבות עוד הרבה לפני ועידת התרבות. זה הגיע מתקציב שמיועד ליוצרים עצמאיים בתיאטרון על פי פרזנטציה שנעשתה לפני שנה או שנתיים, ואיתה יצאתי להפקה הזאת״, מספר ברונז על היחסים המורכבים שהוא מנהל עם הממסד התרבותי בישראל. ״אני חושב שיש סכנה ממשית שברגע שהאנשים בראש המשרד יבינו שלזה הגיע הכסף הם ירצו את הכל בחזרה״.
"מה, נכים עושים סקס?"
המופע "תרבות בפריפריה" מורכב משמונה סגמנטים, כאשר הקהל לוקח חלק פעיל בבחירת הזוכה שביניהם (שיגיע לפריפריה). במופע משתתפים ברונז (בתפקיד אלירן, מנחה האירוע), בת זוגו האמנית עידית הרמן (בתפקיד אורטל, שותפתו להנחיה), האמן גל וולינץ (שכבר עורר סערה משלו בפרויקט האמנות "מתקן 27"), והיוצרת התיעודית רונה סופר, שבקטע שהוא אולי הקשה מכולם מספרת - לוחשת, ליתר דיוק - על חייה כנכה קשה, ומנסה לשבור חלק מהטאבואים הכרוכים בהבנתנו את המושג "נכות".
סופר מתוארת בקומוניקט כ"אשכנזייה נכה, טריפוליטאית במקור, קולנוענית במקצועה", ומספרת שהיא בהחלט מרגישה שכך רואה אותה החברה - קודם כל כנכה ורק אחר כך כאדם. "אני נכת תאונת דרכים, שזה הכי הפריפריה של הנכויות", היא אומרת. "אני לא נכת צה"ל, למשל, שהקריבה את עצמה למען המדינה שזה דבר מאוד הרואי. אין בנכות שלי 'גלאם'. הדבר היחיד שיותר עלוב מלהיות נכת תאונת דרכים זה להיוולד ככה. בחיים שמחוץ למופע אני יוצרת קולנוע, למדתי בסם שפיגל ובאוניברסיטת תל אביב, עשיתי כל מיני סרטים דוקומנטריים על סקס עם נכים וזה די מדהים איזה טאבו זה. אנשים באמת שואלים 'מה, נכים עושים סקס?'. כן, נכים עושים סקס, והם נהנים מזה ממש כמוכם. בישראל עדיין קיימת התחושה שמחפשים את 'יפי הבלורית והטוהר' ולא מישהו שאין לו יד".
"עולות גם שאלות בהקשר של זוגיות: 'איך הוא יפרנס אותי? איך היא תעשה אתי סקס? איך היא תעשה ילדים?'", מוסיפה סופר. "כל השאלות האלו עדיין קיימות בחברה שלנו. כשמסתכלים על בחורה נכה יש איזושהי נטייה להפוך אותה לא-מינית, מין חמודה שכזו, וזה משהו שהוא מאוד מסרס ומבדיל אותי מכם. במסעדות המלצר פונה למי שיושב לידי ושואל אותו: ׳מה היא רוצה להזמין?׳. בא לי להגיד לו 'יו ביצ', אני פה! אתה לא שומע אותי?״.
איך הצטרפת למופע?
סופר: "הכרתי את אריאל במופע ׳מתקן 27׳, וזה היה רגע מאוד מכונן בחיים שלי, הוא הגיע אליי עם פלטפורמות ואמר לי ׳רונה, אני רוצה שתשתתפי במופע הבא שלי ואני רוצה שנשבור סטיגמות!׳. אני קיבלתי את האחריות על שבירת הטאבו של סקס עם נכים, שזה כמובן אחד מתחביביי".
עוד בנושא:
- "זה מופע הדגל שלי": אריאל ברונז לא מתחרט על שנעץ דגל בישבן
- שמאלנים מאחורי הסורגים: "מתקן 27" לא דומה לשום דבר שראיתם
גד הלוחם בפדופיליה
אם תשרדו את שבירת המוסכמות לגבי סקס עם נכים, כנראה שאתם בשלים לטאבו הבא - פדופיליה. גל וולינץ מגלם את גד מינץ, אומן ואושיית רשת, מייסד הסוכנות הבינלאומית ללוחמה בפדופיליה "NOTKIDDING", מנטור לפדופיליה ומנהל הפעוטון "מוצצים". אם זה לא מספיק, לצד וולינץ נמצאת בת זוגו, מיכל גיל, המגלמת את בת זוגו של גד, חנהל'ה. פערי הגדלים בין השניים לא משאירים הרבה מקום לספק בדבר מהות היחסים.
"אני מעביר לצופים הרצאה על פדופילה", מספר וולינץ. "אני מכניס אותם לעולם שלי, מסביר להם פרטים אוטוביוגרפיים על עצמי, ולאט לאט הדמות מתחילה להתפרק. איתי בחדר נמצאת בת הזוג שלי, חנהל׳ה. האופן בו אני מתייחס אליה והצורה בה אני מדבר על ילדים מתחילים לערער את הדמות שלי - האם אני נלחם בפדופיליה או שאני בעצמי שותף לעניין?״.
״הסיפור המעניין שמתגלה לגבי הדמות של גד", מספר ברונז, "הוא שמתוך הדמות של הגיבור שבאה להגן על הילדים שלנו לאט לאט לאורך ההרצאה הולך ויוצא איזשהו שד מהדמות. חנהל׳ה היא בעצם הילדה, היא נראית כמו ילדה, קטנת מימדים והיחסים שלהם מאוד בעייתיים״.
"כשהוא מתחיל בעצם לדבר מתוך הפה של הפדופיל זה מכה אותך בהלם", מוסיפה הרמן. "זה בעצם קטע שמשתמש בזכות ההלם שיש לאמנות כדי לחשוף אותך בצורה הכי קשה אל הנושא הזה הבעייתי הזה. זה קטע מאוד קשה שמקושט בהמון הומור אבל ההומור לא מונע את ההלם שאתה חש כשאתה צופה בו. זה קטע שאמור לגרום לך זעזוע ולהניע אותך לחשוב על הנושא הזה״.
איך פדופיליה מתחברת לקונספט של תרבות בפריפריה?
הרמן: ״המופע כולו לוקח נושאים שאני חושבת שהם מאוד מאוד אקוטיים ומאוד חשוב לדבר עליהם אך הם נושאים שברובם הם טאבו ונשאלת השאלה האם תרבות אמורה לשבור את הקירות האלו ולפיכך האם תרבות בכלל אפשרית בפריפריה. אם בתל אביב בקושי נתנו לנו להעלות את המופע. האם זה בכלל אפשרי?״.
ברונז: ״אלה באמת נושאים שלא מרבים לדבר עליהם באופן כל כך בוטה, כלומר אם מדברים על זה זה תמיד באופן נורא מוסרי, מצטדק, מפחד אז במופע יש רגע שהכל בעצם נפרץ והדיבור דוחה והפעולות דוחות וזה מערער. וזה אמור לערער, זה אמור לעורר דיון, הצופה אמור לשאול את עצמו שאלות בנוגע לחיים של עצמו וכיצד הנושאים האלו נוגעים לו״. "המופע כולו שואל מהי תרבות", מוסיפה עידית הרמן. "האם תרבות נמצאת בסוף סדר העדיפויות שלנו? האם היא הפריפריה של סדר העדיפויות שלנו? מה תפקידה של תרבות בכלל?״.
"אמנות צריכה לזעזע"
במופע לוקחות חלק דמויות נוספות, כמו חיה אשכול (קרנית בסון), אם שכולה שאיבדה את בנה במבצע עמוד ענן. "לאחר שהיא איבדה אותו, היא הפכה באופן מיידי לסיפור הצלחה ובעצם מינפה את האובדן", מסביר ברונז. "היא הפכה למרצה מבוקשת והוציאה ספרי בישול עם מתכונים שבנה אהב. אנחנו בעצם נוגעים כאן בכל קידוש השכול שקיים אצלנו. היא מעבירה סדנאות ׳הכנה לשכול׳, ששואבות השראה מטקסי הפרשות החלה ויוצרת עם המשתתפים את דמות האדם שהם הכי אוהבים בעולם ואז מבקשת מהם לזרוק אותו לפח. היא לא רואה בבנה שנהרג גיבור, היא מציגה אותו כמי שלא היה כל כך מוכשר או מוצלח. גם אנשים פחות מוצלחים מתים״.
למרות שהמופע שלכם עוסק בפריפריה, התחושה בקרב הציבור הישראלי שאנשים כמוכם - אמנים ותל אביבים - פשוט מנותקים מהעם.
הרמן: "אנחנו חייבים לקחת את ה'טייטל' של 'מנותקים מהעם', כי כדי לומר את מה שיש לנו לומר על ההתנהלות של הדברים במדינה אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה. זה התפקיד של כל אמן בעצם, לתת מראה כלשהי לחברה״.
וולינץ: ״מי אלו אותם האנשים שאומרים 'אתם מנותקים'? אלו אנשים שחיים את חייהם ברוטינה מאוד מסוימת של לקום בבוקר, להביא את הילדים לבית הספר, ללכת לעבודה, לחזור בערב הביתה, לראות טלוויזיה וללכת לישון – זו הרוטינה שלהם״.
הרמן: ״אנחנו אלו שבעצם כל הזמן בוחנים את הדפוסים, את השינויים שהחברה שלנו עוברת. זה בעצם מה שאנחנו חוקרים״.
הביקורת שאתם משמיעים כלפי ה"ישראלי הממוצע" עלולה לגרום לחלק נרחב בציבור לאטום את האוזניים ולא להקשיב לכם.
ברונז: ״זה בדיוק העניין, שגם התפקיד של האמנות נהיה פחות לגיטימי. תפקידה של האמנות מראשית ימיה היה לבקר את החברה, לחתור תחתיה, לערער גבולות, לזעזע״.
הרמן: ״אבל בחברה שהיא אכולת פחד והופכת להיות שמרנית יותר ויותר ברור שהתפקיד הזה מתערער. זה קרה הרבה פעמים בהיסטוריה שהתפקיד הזה נדחק לאיזשהו סוג של פריפריה״.
ברונז: ״ולא רק באמנות, אם זה במדע או אם זה בכל תחום אחר שבו היו חידושים או מקומות שטלטלו את הציבור הרחב, אז בעבר היו מעלים אנשים על המוקד והיום עושים להם בדיוק אותו דבר רק באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות״.
אתם מרגישים שמשתמשים בכם כדי לאחד את העם? אתם בעצם הדוגמה לאיך לא צריך להתנהג.
ברונז: ״כמובן שכן, נראה לי שלאורך כל ההיסטוריה אנחנו מאוד מצטיינים במציאה ובאיתור של אויב משותף ואנחנו תמיד פועלים כקבוצה, כלהקה. הרבה יותר נוח לנו כשיש אויב משותף מבחוץ או מבפנים, זה לא משנה, שאנחנו בעצם צריכים לפעול בשביל לצמצם את פועלו, בשביל לנטרל אותו, בשביל להשתיק אותו״.
וולינץ: ״השימוש הוא הדדי. ברגע שאיזשהו חבר כנסת, במצב האופטימלי, יתנגד למופע שלנו, אז זה יעלה באופן משמעותי את הערך היח"צני של המופע. יוכלו להמשיך לדבר עליו בתקשורת. יש פה ניצול הדדי. העניין הוא שבשנים האחרונות התחושה היא שכל הזמן מנסים לסגור על חופש הביטוי האמנותי וזה נעשה דרך הפחדה וזה נעשה דרך דמוניזציה של מי שלא חושב כמוך. זהו שורש הבעיה, עכשיו אנחנו עוד יכולים לדבר בוא נראה מה יקרה בשנים הקרובות, אני לא בטוח שנוכל להמשיך לדבר, אולי נוכל אבל יעצרו אותנו כמו במשטרים אפלים, כמו אצל פוטין, למשל״.
אתה באמת מאמין שלשם זה הולך?
וולינץ: ״אני חושב שכן. אולי זה לא יהיה כל כך קונקרטי שמישהו יגיד משהו ומיד יכלאו אותו או שהוא ייעלם, אבל ימצאו דרכים אחרות, יפעלו באפיקים אחרים שייחשבו לגיטימיים. למשל, שימיינג היום עושה את הפעולה הזו, אנשים מאבדים את העבודה שלהם, מתנכלים למשפחות ולילדים שלהם. זה כן קורה, אנשים באמת מפסיקים לדבר. זה מה שהפוליטיקאים עושים, הם מלבים את הלהבות וגורמים לקיצוניים שעוקבים אחריהם לפעול בשטח ואז אתה רואה כל מיני סיטואציות שבהן אנשי תרבות נעלמים, לא מציגים, לא מדברים, סוגרים דפי פייסבוק ובלוגים״.
ברונז: ״או שמאמצים לעצמם עמדה ימנית, שהיא מקובלת על כולם, ואז הם זוכים לחירות אמנותית ומי שלא מיישר קו אז הוא 'מוקצה', הוא מנותק, הוא הזוי, הוא סורר, הוא לא צריך להיות פה בכלל ונראה לי שזה צעד מאוד משמעותי לכיוון פשיזם״.
הרמן: ״תראה, אם זה יקרה אנחנו בהחלט לא נשתוק. קשה לי להאמין שזה יקרה אבל הכל אפשרי״.
המופע האחרון של "תרבות בפריפריה" יערכו הערב בשעה 20:30 בבית העיר (רחוב ביאליק 27, תל אביב). לכרטיסים