לפני שאסתכסך עם כל חברותיי (ועם כל חברות הקהילה הפמיניסטית בארץ בערך), אפתח ואומר שלעניות דעתי אנסים ופושעי מין צריך לסרס. אין כל הבדל בין אנס לרוצח – אנס רוצח נפש, וזה חמור לא פחות, מפני שהקורבן נאלץ לשקם את נפשו בתהליך מפרך עד סוף חייו. גם אני הזדעזעתי לפני שנתיים כשחנן גולדבלט שוחרר מהכלא, ארבע שנים בלבד לאחר שהחל לרצות את עונשו ושלוש שנים שלמות לפני הזמן. עוד יותר הזדעזעתי לצפות בו בראיון הבלעדי ליונתן ריגר ששודר בסוף השבוע האחרון ב"אולפן שישי", ולגלות שהוא עסוק פחות בהתנצלות על העוול שגרם ויותר בכיסוי ישבנו ובקשת מחילה ורחמים. ברוב חוצפתו הוא עוד מבקש שאנחנו נסלח לו.
"הנאשם לא התנצל התנצלות כנה בפני המתלוננות, ולא הביע חרטה אמיתית על מעשיו", כתבו השופטים בגזר הדין, "רק בדבריו האחרונים טען בלשון רפה, כי 'ברור לו שבמקרים מסוימים היה קל דעת בהתנהלותו, וכן כי כמה מהן, בצורה זו או אחרת, נפגעו על ידו בשל כך'. דברים אלה נאמרו מאוחר מדי וקשה לראות בהם חרטה מלאה וכנה". שש שנים עברו מאז וכאילו כלום לא השתנה. הלשון עדיין רפה וגולדבלט לא מביע חרטה אמיתית. אם כבר, הוא מביע זעם עצור מלווה במבט מפחיד בעיניים, והוא עוד מעז לבקש שאנחנו נסלח לו. רק בסוף הראיון, אחרי שביקש להוסיף עוד סשן צילומים (שגם אותו אנשי יחסי הציבור בטח כפו עליו), הוא מתנצל באופן רשמי ומכני למדי, אך גם מרגע זה נעדרת אותה חרטה אמיתית וכה הכרחית.
מאוד נאיבי מצד גולדבלט להאמין שנוכל לסלוח לו ולהעלים את הכתם האימתני שנוצר עם העלאת המחזמר שכתב בזמן שהותו בכלא, אבל מובן שלגיטימי מצדו שינסה להציג אותו על הבמה כמו שלגיטימי לחלוטין שאנו נוותר על הצפייה בו. הרי המחזמר הזה נועד לכישלון חרוץ מראש, כי בשואו ביזנס כמו בשואו ביזנס – אם אין ביזנס, אין שואו. אין ספק שהקהל לא יגיע בהמוניו לתת לגולדבלט את הצ'אנס המיוחל, בטח ובטח אחרי הראיון הבעייתי, אבל סביר להניח שזה בכל מקרה לא היה קורה. עם כל הכבוד לגשש-בלש ולחנן-ענן, גולדבלט אף פעם לא היה מישהו שאי אפשר בלעדיו, וקשה להגדירו כאמן שהשפיע רבות על נוף התרבות בארץ. הוא היה שחקן חביב ותו לא, והתפקידים המשמעותיים ביותר בקריירה שלו היו בתכניות ילדים של הטלוויזיה החינוכית. אבל ברגע שגילינו שכוכב "בלי סודות" מסתיר כמה סודות אפלים, היה מאוד פשוט למחוק אותו כליל מהתודעה הציבורית. הוא לא חסר לאף אחד במיוחד חוץ מלמשפחתו, ולכן לא היה מפתיע גם לגלות בראיון שבנו של גולדבלט עדיין מאמין שאביו חף מפשע. אם בנו לא יגונן עליו, אז מי?
העניין הוא שהרבה אנשים חושבים שעצם הבחירה ביצירה של גולדבלט ע"י אורי פסטר, המנהל האמנותי של פסטיבל מחזות הזמר בבת ים, היא טעות פטאלית. כאן אני חייב לצאת להגנתו של פסטר בשם האמנות. פסטר עושה את ההפרדה בין גולדבלט העבריין לגולדבלט המחזאי, וזה נזקף לזכותו. כמנהל אמנותי הוא בסך הכל עשה את מלאכתו נאמנה. הבחירה במחזה של גולדבלט היא מקצועית לחלוטין, בטח לאחר שהצהיר שזו הייתה היצירה האותנטית ביותר שהגיעה לידיו. גם אם יגאל עמיר ישתחרר יום אחד ובידו ספר שכתב בזמן שהותו בכלא, זה יהיה לגיטימי מצד כל מו"ל להדפיס אותו. לא ההוצאה לאור תהיה הבעיה, אלא האנשים שירכשו את אותו ספר. הרי אם האסיר יצא לאור בעצמו והוא כעת חופשי, אי אפשר לשלול ממנו את האפשרות לנסות לשקם את הריסות חייו. מצד שני, שלא יתפלא אם אנחנו נבחר להפנות לו עורף. זכותנו לרצות שגולדבלט יירקב בכלא, בדיוק כמו שזכותו לרצות להעלות מחזמר.
בסופו של דבר, הבחירה של פסטר להציג את המחזה בפסטיבל מעידה רק על מידת מקצועיותו. אם היצירה ראויה, זה לא משנה מי כתב אותה כל עוד הוא אדם חופשי. אם אכן מדובר במניפסט "חוסו, אחים, חוסו" (כמו שזה נראה בכתבה), עם שירים שנקראים "חמלה" או "רחמו גם עליי קצת", כנראה שלא נפסיד הרבה אם לא נכבד אותו בנוכחותנו. הספיק לנו לראות אותו מבקש מאתנו לסלוח לו על המסך, לא דחוף לנו לצפות בגרסה המזמרת של זה על הבמה. כולי תקווה שיום יבוא ונראה חרטה אמיתית בעיניו, אבל גם אז כנראה לא נסלח לו.
ניר סלונים הוא עורך עמוד הבית ומבקר התיאטרון של mako