שלושה משוררים מקבוצת "ערס פואטיקה" - עדי קיסר, רועי חסן ותהילה חכימי - זכו בשבוע שעבר בפרס ברנשטיין לשירה. השופטים בקטגוריה זו היו השנה פרופ' מיכאל גלוזמן, ד"ר תמר הס וד"ר נטשה גורדינסקי (כולם, אני מניח, אשכנזים גמורים). מנימוקי השופטים: "החידוש של משוררי 'ערס פואטיקה' אינו בנושאים שהם מעלים, אלא באופן שבו הצליחו לייצר קול חדש, עכשווי ועוצמתי, התובע לעצמו מקום במרכז התרבות הישראלית".

לא ברור על איזה "קול חדש, עכשווי ועוצמתי" מדברים השופטים בנימוקיהם. אין זה המקום לדון על איכות יצירתם של משוררים אלו כי ברור שהם לא זכו בפרס על הערך הספרותי של יצירתם. מסתבר שגם לא ממש חשוב, והנושא כולו נראה למתבונן מהצד כפארסה אחת גדולה.

הצביעות של משוררי ערס פואטיקה, שזוכים לתהילה עם האג'נדה הגזענית האנטי-אשכנזית שלהם אבל אין להם שום בעיה להגיש עצמם לפרס ע"ש הסופר והעורך האשכנזי מרדכי ברנשטיין ולקבל כסף מעיזבונו, מטרידה. אבל הצביעות והעמדת הפנים של ועדת הפרס מדאיגה הרבה יותר.

מסיכה שחורה

אז למה דווקא "המאבק החברתי" המאוד לא סולידרי של המשוררים והפעילים המזרחיים זוכה לכאלה פופולריות והד תקשורתי? ראשית, זהו מאבק שקל ונוח להזדהות איתו. צעקות על הכיבוש, על התעמרות בפליטים אפריקאים ועל עוני בקרב החרדים לא מעניינות אף אחד. גם לא העובדה שאף כותב ערבי מלבד סייד קשוע לא זכה מעולם בפרס ברנשטיין, והעולה היחיד מחבר העמים שזכה בו אי פעם היה אלונה קמחי (שעלתה מאוקראינה בגיל שש).

מעבר לזה, המזרחיות עצמה הפכה לאופנתית, במנותק לחלוטין מהמציאות האתנית בישראל. כמו שהאשכנזים לא מייצגים את תרבות היידיש המרכז-מזרח אירופית של לפני השואה, כך גם המזרחיים לא מייצגים בהכרח את המעמדות הדפוקים בישראל. למען האמת, מצבם של רובי יוצאי ארצות המזרח טוב לאין ערוך משל קבוצות מיעוט אחרות כמו הבדואים והדרוזים (שלא לדבר על הערבים), ואפילו מזה של האשכנזים שעלו ממדינות חבר העמים והאשכנזים החרדים.

לא מעט אנשי יצירה ישראלים (ביניהם כמה מחבריי) מאמצים לעצמם היום זהות מזרחית, או לפחות מזדהים עם "המאבק" - אפילו אם הם בני משפחות מעורבות או אינם מזרחיים כלל. זו גם הסיבה שבעטיה התופעה הזו זוכה לכזו תהודה. אנשי תקשורת ויצירה רבים מקדמים את העניין כי זה הצייטגייסט. זה הטרנד.

"המזרחיות הרדיקלית" החדשה אינה קשורה באמת למוצא אתני או לרקע סוציו-אקונומי, ואפילו לא למציאות הישראלית היומיומית. זו פשוט בבואה שמבעדה משתקפים הזיוף והשקר בשיח הציבורי הישראלי. מדובר באופנה. במסכה פורימית שאפשר ללבוש כשרוצים.

התופעה הזו אינה ייחודית לישראל. רק בחודש שעבר עורר סיפורה של רייצ'ל דולזיאל סערה בארה"ב וברחבי העולם. דולזיאל, אישה אמריקאית לבנה, הציגה עצמה כשחורה ואף עבדה בארגון זכויות האדם האפרו-אמריקאי. באנגליה, מאידך, ישנם ה"מוקניז" - תופעה רווחת מאד שנכתב עליה לא מעט בעיתונות הבריטית. ה"מוקניז" הם אנגלים בני המעמדות הגבוהים שנוטלים לעצמם (שוב, בהתאם לאופנה) לאיזה רקע "פועלי" עלום ומאמצים סלנג ומבטא דמוי-קוקני כדי לשוות לעצמם מראה אותנטי. מדובר באנשים אמידים שהלכו לבתי ספר יוקרתיים שקוקני אמיתי יכול רק לחלום עליהם, אבל טוענים שקיבלו מלגה ושסבא שלהם היה פועל נמל.

בישראל המצב דומה. זו הסיבה שאחד מחבריי – סופר מצליח ומוערך – אמר לי באחת משיחותינו האחרונות: "אתה יודע את מי אני הכי שונא? את האשכנזים". והוא חצי-אשכנזי.

עוד באותו נושא: