הנאורות כבר כאן. כבר די מוסכם שאונס אלים וברוטלי, כזה המתבצע באמצע הלילה בחדר מדרגות נטוש, הוא פשע השני רק לרצח. גם מבחינה חוקית, מדינת ישראל קבעה שהעונש המקסימלי על אונס הוא 20 שנה (אני רק לא מצליחה להיזכר בפעם האחרונה שקראתי על אנס שנגזר עליו העונש המרבי). אבל מה קורה ביומיום? באירועים הפחות דרמטיים שעדיין מצליחים לפגוע בשגרת יומנו ובתחושת הביטחון שלנו? ההטרדות המיניות "הקטנות" האלה הן הרי חלק משגרת חייה של כל אישה.
אלה ההטרדות שתמיד קשה להוכיח. מדובר בסיטואציות בהן נוכחים רק שני אנשים: המטריד והמוטרדת, המאשימה והמואשם. וככל שאנחנו מרימות קול ולא מוכנות לעבור על כך לסדר היום ולהמשיך בחיינו, כך גם גוברים הקולות הנגדיים המאשימים את הפמינאציות בהרג הרומנטיקה, בחיסול הפלירטוטים הלא מזיקים ובשנאת גברים.
לפרשיות אייל גולן, עמנואל רוזן ושרון גל (שהסתיימו כולן בסגירת התיקים) הצטרפה בשבועות האחרונים פרשיית יצחק לאור. לאחר שהכריז מפעל הפיס כי לאור הוא הזוכה לשנת 2014 בפרס לנדאו בתחום השירה, התעוררו מרבצן עשרות נשים שטענו כי סבלו במשך השנים מאופיו התוקפני לדבריהן של לאור. דפוס הפעולה העולה מן העדויות זהה ברבים מן המקרים, בין אם מדובר בסטודנטיות או בקולגות.
נכון שלאור מעולם לא הואשם, והתלונה היחידה שהוגשה נגדו במשטרה באשמת אונס לא התפתחה לחקירה בשל חוק ההתיישנות. אבל יש נורמות מוסריות והתנהגות שאנחנו כחברה יכולים להחליט שהן לא מקובלות ולא ראויות. מי שנוהג באלימות, בבריונות ובחוסר כבוד לבני אדם ולבנות אדם לא ראוי לפרסים, ולא משנה עד כמה הוא מוכשר. כך בדיוק נהגה אקו"ם כאשר חזרה בה מהחלטתה להעניק לאריאל זילבר פרס על מפעל חיים (אם כי היא העניקה לו פרס צנוע יותר) - עם כל הכבוד ליצירתו המוזיקלית (ויש כבוד). אי אפשר היה להתעלם מהתבטאויותיו הגזעניות וההומופוביות. הענקת פרס לאדם אלים על ידי גוף ציבורי כמפעל הפיס, שאמור לעודד ולתרום לתרבות ולחינוך בישראל, היא כהסכמה ואישור של החברה להתנהגויות כאלה.
הדיון החוזר בוועדה בהחלטה להעניק את הפרס הוא חדשות טובות, אך דבריה של גילית חומסקי - חברת הוועדה היחידה שלא חשבה שלאור ראוי לפרס - מעוררים גם הם חוסר נוחות ותחושה של אדנות גברית בוועדה. אמנם חומסקי הייתה בדעת מיעוט, אבל זו עדיין דעה לגיטימית של חברת ועדה מכובדת לפחות כמו הגברים היושבים בה. אף על פי כן, כאשר הוצאה ההודעה על הזכייה לא נכתב בה כי ההחלטה לא התקבלה פה אחד, למרות בקשותיה החוזרות ונשנות לציין את הסתייגותה. לכל הפחות יכלו חברי הוועדה לציין שההחלטה התקבלה ברוב קולות. מה גם שאף אחד לא מבטיח לנו שאחרי הדיון החוזר לא תחליט הוועדה להחזיק בהחלטתה המקורית ולתת למי שנתפס בעיני נשים רבות כל כך כבריון אלים את הפרס המכובד יחד עם הצ'ק המכובד המצורף לו.