את ג׳רי סיינפלד פגשתי פעם אחת במלתחות של מועדון הכושר הניו יורקי "ריבוק" באפר ווסט סייד של ניו יורק. השנה הייתה 1998. חבר סידר לי כניסה למועדון היוקרתי. הוא אמר שאני עשוי להיתקל במפורסמים, אבל סיינפלד היה אז הרבה יותר ממפורסם. זה היה ארבעה חודשים אחרי פרק הסיום של הסדרה, וסיינפלד היה מלך העולם. הלסת שלי כמעט נפלה כשהוא עבר מולי מזיע בבגדי ספורט. איכשהו, באינסטינקט, עשיתי לו "היי" כזה של "הנה שנינו באותו מועדון". זה לא עשה עליו רושם. הוא סיינפלד. הוא ישר הבין שאני מתחזה והניד ראש בהתנשאות מקסימה. בטח אמר לעצמו: "צריך לדבר עם ההנהלה. מה זה, התחילו להכניס לכאן לוזרים מישראל?".
17 שנה אחרי, ג'רי סיינפלד נראה הרבה יותר רגוע. על הבמה בתל אביב הערב הוא היה נחמד, ידידותי והכי חם שאפשר, ולא במקרה. ב-2015 סיינפלד הוא "מי שהיה"; אב מייסד, גאון פורץ דרך - אבל בלשון עבר. אחריו דהרו בקומדיה כבר רבים וטובים, מלואי סי. קיי. ועד לינה דנהאם והבנות החמודות מ"ברוד סיטי". כולם היו בניו ובנותיו, מה שהופך אותו לאבא, שלא לומר - לסבא.
לכן המפגש איתו היה בהתחלה קצת מפחיד. האם הוא עדיין יצחיק? האם יאכזב? האם הוא עדיין רלוונטי ומסעיר? מה שבטוח הוא שהמון אנשים עדיין רוצים לדעת את התשובות (במיוחד אנשים מהעשירונים העליונים) - כמעט כל הכרטיסים לארבע ההופעות נמכרו מראש. בכניסה לאולם בהופעה הראשונה (הערב ב-17:00) עמדתי בין יו"ר הקואליציה צחי הנגבי ליו"ר סיעת המחנה הציוני מרב מיכאלי, כשסביבנו (במובן הרחב של המילה) מלא סלבריטאים: יאיר ניצני, עופר שכטר, ליהיא לפיד, ליאור שליין ועוד. מלבדם מנה הקהל כמות עצומה של גברים קרחים מעל 40 עם אפס אחוזי שומן, לצד גברים צעירים עם שיער מדובלל שעוד יגיעו אליהם.
בתור חימום שלח סיינפלד לבמה קומיקאי (מבוגר ממנו) בשם מארק שיף, שנתן רבע שעה של הומור יהודי עתיק. זה התחיל ברופאים ועבר ל"יהודים לא מרימים משקולות. הם אומרים: אולי תעזור לי בבקשה להרים את זה?". טריק נבון מצד סיינפלד, שגרם לכוכב הערב להיראות צעיר ורענן בהרבה.
לא שהוא זקוק לזה. לא במקרה יצר ג'רי סיינפלד את אחת הסדרות המצחיקות בתולדות הטלוויזיה. כמו שהוא סיפר בהדרן: "אני על הבמות עושה סטנד אפ מגיל 21, וזה הדבר שאני הכי אוהב לעשות... אחרי תשע עונות של 'סיינפלד' יכולתי לעשות כל דבר, ובחרתי לחזור לעשות מה שאני הכי אוהב, וזה לעמוד על במה ככה". ובאמת, קל להאמין לו.
סיינפלד הוא די גאון, והוא סטנדאפיסט בליגה משלו. הוא התקבל בחום גדול ע"י הקהל, הכריז "Oh my god, I'm in Israel", ומיד התחיל במונולוג סיינפלדי קלאסי שבו תיאר לצופים את מוצאי השבת שלהם: איך הם מדברים מהבוקר על זה שהשיגו כרטיסים למופע ("בכלל לא אכפת לכם אם תיהנו מהמופע. אתם תגידו שהייתם פה. אתם רק רוצים לגרום לאחרים להרגיש רע"), מתרברבים באוזני החברים שלא השיגו כרטיסים, נוסעים עם הווייז, נתקעים בפקק, ומתלוננים "מה, הוא לבד? למה הוא בא בלי שלושת האחרים?". מרגע זה הקהל כבר היה שלו לכל הערב - מגחך כל הזמן, עם התפרצויות צחוק ומחיאות כפיים.
מיד אחר כך בא מונולוג מעולה על זה שמרגע שהגענו להופעה, כל מה שאנחנו רוצים זה לחזור הביתה. סיינפלד התפייט על הדרך חזרה, ועל זה שבכל מקום אתה תמיד חושב על המקום הבא. הגעת לשדה התעופה - אתה חושב על הטיסה; נכנסת למטוס - אתה כבר מחכה לנחיתה. "אומרים שהחיים קצרים מדי", אמר סיינפלד, "אבל זה לא נכון. הם ארוכים מדי".
סיינפלד כבר בעשור השביעי לחייו, וזה בלט במונולוג על החיים הסלולריים. "לכל אחד מאיתנו יש כיום שני סוגי חיים: החיים שלך, והחיים של הבטרייה של הטלפון שלך", ליהטט ומיד איתגר את הקהל: "יש כאן מישהו שלא ידע כמה אחוזים נשארו לו בבטרייה?". זה היה מונולוג קורע שבסופו השתטח סיינפלד על הרצפה, כמו סלולארי בלי בטרייה. אלא שהמונולוג הזה, מצחיק ככל שיהיה, הדגיש את העובדה שסיינפלד כבר אינו ממציא את העולם, אלא עוקב אחריו. זה מאוד מצחיק להגיד "אנחנו כבר לא רוצים לדבר עם אף אחד, נכון? לא עדיף שאשלח לכם את הטקסט של ההופעה במייל?" - אבל זה גם קצת צפוי. בהמשך פצח סיינפלד במונולוג משעשע על שרותי הדואר, כולל הבדיחה "אם הדואר רוצה לעזור לנו, אז שיפתחו שם את המכתבים, יקראו אותם וישלחו לנו את זה במייל". אבל שוב, מבריק ככל שיהיה, זה יכול להצחיק גם את החברות של אימא שלי ב"בבית בכפר - ביתן אהרון". לא שיש בזה משהו רע.
לזכותו של סיינפלד ייאמר שהוא יודע את זה. הוא לא מנסה להתחפש לצעיר. הוא נראה מצוין (לא ברור איך הוא מטפל בעצמו, אבל הוא נראה צעיר לגילו), ועדיין – הוא מקריח (גם אם זה נעצר בנקודה אסתטית) ויש לו קמטים במצח. הוא עלה לבמה בחליפה קלאסית, לא אופנתית, עם מכנסיים שנגמרים די רחב למטה, וז'קט באורך שהיום נחשב מיושן, כאילו הוא רוצה להדגיש שהוא בן כמה שהוא (61), וטוב לו ככה.
בהמשך הערב היו שני מונולוגים שקצת איתגרו את הקהל. הראשון היה על "פופ טארטס", שהן העוגות האמריקאיות שהומצאו בסיקסטיז ושינו את התזונה באמריקה (עוגיות עם מילוי ריבה שהיו מחממים בטוסטר). לנו הישראלים מעולם לא היו כאלה, ולכן כל המונולוג אינו נוגע לנו, כולל מושגים ש-99 אחוז מהישראלים לא מכירים (לא שזה הפריע לאנשים לצחוק בהתלהבות). כזה היה גם המונולוג על "גייטור אייד" – סוג של מים עם תוספים שמיועדים בעיקר לספורט ומעולם לא הגיעו לישראל. אבל גם זה עבר איכשהו.
באופן טבעי, חלק מרכזי מהערב הוקדש לבדיחות על חיי הנישואין. "אני בן 61, נשוי 15 שנה ויש לי שלושה ילדים", סיפר סיינפלד. "אם שואלים אותי אם בא לי לעשות משהו, אני עונה 'לא'. לא צריך כבר תירוצים. כשאהיה בן 70 בטח פשוט אפסיק לענות". הוא צחק גם על חשבון אשתו והילדים: "תינוקות באים להחליף אותנו. המילים הראשונות שלהם הן 'ממה', 'בבה' ו'ביי-ביי'. למעשה הם אומרים: נראה מי ילבש את החיתול כשכל זה ייגמר".
המונולוג על חיי הנישואין מדגים היטב את מצבו העכשווי של סיינפלד. זה מבריק ומצחיק, גם אם צפוי. למשל: "אני לא מוכן לדבר עם אנשים שיש להם חברה. כאילו, מה הקשר בינינו? אתה משחק בפיינטבול, אני נלחם באפגניסטן". קשה להגיד שהייתי רוצה לשמוע עוד הרבה מונולוגים מהסוג הזה בחיים, אבל אם יש אדם אחד שכדאי לשמוע מונולוג כזה ממנו, זה סיינפלד. הוא באמת עושה את זה נהדר.
את המופע סיים סיינפלד בצרור בדיחות על קרקס. "מה זה קרקס?", שאל. "למה אנשים הולכים לקרקס? הרי אף אחד לא נהנה מזה. ההורים חושבים, בטח הילדים נהנים. הילדים חושבים, זה בטח משהו שההורים שלנו חושבים שאנחנו צריכים לראות" (באנגלית, כמו כל הבדיחות, זה יותר מצחיק).
ואז, אחרי שעה, הוא ירד מהבמה - ומיד חזר להדרן: "מה נבהלתם? בסך הכל הלכתי רגע מאחורי הקלעים, מה זאת חרדת הנטישה הזאת?". הוא ביקש מהקהל לשאול שאלות, בקטע קצר אבל משתלם – במיוחד כשסיפר שפגש את וויין נייט (שגילם את ניומן ב"סיינפלד") במסעדה בניו יורק לפני חודש, ושיחזר את פתיחת הדלת לניומן בסדרה – דבר שגרם לקהל להגיע לאורגזמה. כשמישהו ביקש ממנו לומר משפטים בעברית, הוא ענה: "שלום (בעברית). זה מספיק".
בסיום המופע הקהל קם על רגליו ומחא כפיים בחום. סיינפלד עצמו נראה כמי שנהנה מאוד מההופעה. אם מישהו פחד להתאכזב, הוא יכול להירגע. אם כי אני מניח שלראות את כל זה לפני 17 שנה היה הרבה יותר לוהט.