21:00 בערב, יום חמישי, הגלריות במוזיאון תל אביב כבר סגורות. אפשר אולי להבליח מבט אל עבר איזה פסל בדרך לסרט או קונצרט שמתקיימים שם בדרך קבע, אבל לשוטט בין היצירות בשעות הלילה - זה כבר מעשה ששמור אך ורק לעובדי המוזיאון, או לפחות למי שהגיע להופעת המחול "נע באוזן 2.0" של קבוצת המחול דנה רוטנברג.
בשיתוף פעולה פורה המתפרס כבר על פני שנים, רוטנברג (יוצרת המופע) וארבעת רקדניה - ענבר נמירובסקי, עידן פורגס, עינת בצלאל וגיל קרר - מקבלים בכל פעם, לשעה אחת, חלל תצוגה במוזיאון שהופך לבימת המופע שלהם. אבל בניגוד להופעות מחול רגילות, כאן אין מאחורי הקלעים, הגבהה ואפילו לא רמקולים - הריקוד שלהם מתרחש בין יצירות האמנות, לפני, מאחורי ומצידי הצופים.
הרעיון הוא פשוט אך מבריק: כמו בכל מוזיאון, הקהל מקבל מדריך שמע שעומד לשמש אותו באופן אינטראקטיבי במהלך המופע. אבל עוד לפני שהמופע מתחיל באופן "רשמי", הקהל מוזמן לשוטט לו בחופשיות ברחבי הגלריה (הפעם, המופע התקיים בתערוכת "בנוגע לאפריקה"), וכך לחוות את היצירות המוצגות רגע לפני שיהפכו לתפאורה. ואז, לרגע קצר (והיחיד במהלך המופע) נשמעת מוזיקה המסמנת לקהל להתקבץ. ברגע שקיבלה את תשומת לבם, רוטנברג, בבגדי קז'ואל לא יומרניים, מסבירה לקהל כיצד להשתמש במדריכי השמע ואיך להתנהל בחלל: אפשר לשבת, לעמוד או בכלל ללכת - אין פה מושבים מסומנים מראש, אין פה הגדרות תיאטרליות מובנות.
בפעם הראשונה, והיחידה במופע, כולם שומעים יחד מהאוזניות את אותו המשפט: "אתם מוכנים". מאותו הרגע, המופע התחיל. אבל כיוון שאין פה וילון קטיפה שנפתח והקלטה שמבקשת לכבות טלפונים, הקהל עוד מנסה להבין מה הדבר הבא שעומד לקרות. העמידה בחלל עוד לא נינוחה, כמעט מסורבלת, נטויה בציפייה דרוכה. ואז, כשכל צופה קולט את זה בשנייה אחרת, ארבעת הרקדנים הלבושים כסדרנים מתחילים לנוע. בעוד שהסדרנית המבוגרת - שלרגע עוד היה ספק אם היא חלק מהאנסמבל - מבקשת שלא להתקרב לציור על הקיר, קבוצות שונות של צופים מתחילות להתקהל על יד הרקדנים השונים.
אבל אם עד עכשיו היה שקט, או לכל הפחות לחישות תוהות, כעת הרקדנים מוציאים שלטים לבנים גדולים ומבקשים מהצופים לבחור ערוץ שמע - לחצו 5 למוזיקה רומנטית, 6 למוזיקה קומית. מאותה הנקודה, לכל צופה לא רק שיש פרספקטיבה שונה על המופע, אלא סמכות עצמאית. כל אחד הוא מעצב הפסקול הייחודי של המופע, אוטוריטה בפני עצמה שתישאר כך למשך 60 דקות המופע.
גם לרקדנים עצמם יש אוזניות. בכל זאת, הם רוקדים לבד ובקבוצה, מתאספים לכדי יוניסונואים מוקפדים ואז מתפצלים לסולואים, דואטים וטריואים, תמיד שמורים ומוכנים. נראה כי מדובר בחבורה מלוכדת היטב. אפשר לשים לב לכך לא רק באיך שהם נעים יחד כגוף אחד, אלא בכבוד שהם נותנים זה לזו כשהם נפרדים. כאשר שניים רוקדים, השניים האחרים עומדים בצד ומשתאים, בדיוק כמו כל הקהל - בלי הצגות ובלי גינונים מיותרים.
ובדיוק פה מצויה ההברקה הבימתית של רוטנברג - הורדת כל המחסומים בין הצופה ליצירה והעברת זכות הבחירה לקהל, הן שהופכות את המחול על פיו. הוא פתאום קרוב, נגיש ואישי יותר. אמנם בריקוד עצמו אין בשורה גדולה מדי, אלא תנועתיות מוכרת, רכה ויפה (שלעתים הולכת לאיבוד בים האינטראקטיביות), אבל על כך מחפה שיעור הקומפוזיציה המופלא שרוטנברג העלתה לרמת מאסטר, המחברת בין הרקדנים לקהל לכדי מערכת יחסים הדדית. למשך שעה אחת הם שותפי גורל.
התהייה המשותפת על קנקנן של יצירות האמנות המוצגות בחלל המוזיאון היא שמובילה אותם, בסופו של דבר, לשבירת תפיסת המחול הקונבנציונלית. הפרקטיות הזו מרגישה פתאום כמעט טבעית, פשוטה, אולי ברורה מאליה, והיא שגורמת לכל צופה לצאת מהמופע עם חיוך. המנדט היצירתי שהתקבל אצל הצופה הופך אחרי המופע לנכס, כזה שקשה לשחרר. בהחלט ייתכן ואלו שזכו "להשתתף בניסוי" יתקשו לחזור לאולם הופעות רגיל אחרי המופע הזה. בכל זאת, שלושה קירות זה כל כך המאה ה-17.
המופע הבא של "נע באוזן 2.0" יתקיים במוזיאון ישראל בירושלים ב-16 במאי, 21:00. להזמנות: 02-6708811