צלצול טלפון. על הצג מופיע "משה קפטן" - במאי ומנהל אומנותי של תיאטרון הבימה.
"הלו?", אני עונה.
קפטן: "ערב טוב אוויטה".
ככה, בלי הכנות מיוחדות, בלי שאלות או בכלל זכות בחירה - היה לו ברור שזו אני, ולי מאותו הרגע היה ברור שנכנסתי להרפתקה שלא אשכח כל חיי. אווה פרון, אוויטה, אותה אגלם ערב ערב על בימת התיאטרון.
מי זו? מי היא הייתה? מאין הגיעה? ואיך הפכה להיות מנהיגה רוחנית של עם שלם? סוגדים לה. עד היום תמונות ענק שלה מתנוססות בארגנטינה. היא נחשבת למושיעה, לאגדה. אז התחלתי לחקור, לקרוא ולצפות. כל מידע שיכולתי לדלות היה הכרחי. בכל זאת, מדובר באדם אמיתי, באישה חזקה שעשתה היסטוריה. ואני רוצה להיות היא. אני רוצה לייצג אותה ואת מורשתה בכבוד.
הופתעתי להכיר ילדה שחלמה. ילדה ענייה שהפכה לעשירה. ילדה סוחפת ומניפולטיבית, חכמה ונשית, שהשתמשה בכל מה שנתן לה האל כדי לטפס למעלה. כדי לקבל כוח. או לקחת אותו. שום דבר לא עמד בדרכה. הכל עשתה לבד - יש האומרים דרך המיטה, יש האומרים דרך הקשרים שיצרה ויש האומרים מזל. כי כשקולונל פרון נקרה בדרכה נפתחו הדלתות אל הפסגות הגבוהות שייחלה להם.
היא הובילה אותו היישר אל הפסגה בחוכמה, בדאגה ובדרכה המיוחדת. 'העממית', נקרא לזה - היא הגיעה מהעם ודיברה אליו, אל ליבו, אל מצוקותיו והבהירה שהמושיע הוא אחד ויחיד: חואן פרון. הם התאהבו וניצלו אחד את השנייה כדי לזכות באהדת העם, אך לא הצליחו לזכות באהבת הצבא או המעמד הגבוה.
ראו בה זונה, ענייה ומניפולטיבית. לא הבינו כיצד נתן לה חואן להתערב בענייני המדינה, בהחלטות חשובות ולהיות חלק ממערך חכם במיוחד להבאתו אל השלטון. כמו היום, גם אז היו בכותרות נושאי הון ושלטון, שוחד, בחירות מזויפות.
עד היום יש שלא מבינים מדוע מעמדה וכוחה היו מצרך כה נדיר. שהשנים היו שנות ה-50, בהן לנשים לא הייתה זכות בחירה. אבל אוויטה ידעה לשחק בין האישה הקטנה והתומכת לבין הלביאה שדוחפת מאחורי הקלעים. שמשפיעה ודורשת, מתערבת ולבסוף גם כמעט ונבחרה לסגניתו.
אך סופה טרגי - היא נפטרה בגיל 33, ובכך ירד המסך על אחת מהדמויות המרתקות שידע העולם.
גם היום קשה מאוד לנשים בפוליטיקה, ובכלל. הן תמיד צריכות להוכיח יותר, תמיד יגיע מישהו שיגיד שהן לא מספיק טובות - להיות לוחמות, להיות ראש ממשלה או להיות בכל תפקיד שעל פניו לא "נשי". ואני? מצאתי את עצמי ערב ערב, נאבקת, מפתה, כועסת ורגישה, נצלנית, טורפת, נלחמת וגוססת. אך לא מוותרת עד הרגע האחרון.
התפקיד הזה דרש ממני לא מעט תעצומות נפש, התכווננות, ריכוז. חייתי שנה וחצי תחת משטר שינה, תזונה נכונה ואימונים. שעתיים וחצי של משחק, שירה וריקוד. הפרפקציוניזם בשיאו. ארגנטינאים נהרו לתיאטרון, ילדים ומבוגרים למדו עליה, על אוויטה, האישה שלנצח תהיה חלק ממני. וכשחיכו לי בחוץ עם פרחים, או חיבוק, מכתב או רק להגיד כמה מילים - זה היה שווה הכל.
לא שבעתי ממנה, ובהצגה האחרונה לא יכולתי להפסיק לדמוע כששרתי את השיר "אל נא תבכי ארגנטינה".
זהו, עכשיו שירד המסך על ההפקה המדהימה הזאת, זאת הייתה הפעם האחרונה שאני לובשת את 18 השמלות שלה, ומחליפה פאות. מתרגשת ונשברת ומשתחווה.
תודה לתיאטרון על תקופה מדהימה ותודה לכל מי שהגיע לצפות, למחוא כפיים, להתרגש ולהעריך את העשייה המבורכת הזאת של 80 אנשי צוות ושחקנים על הבמה ומאחוריה.
לאורך כל אותה תקופה לא הפסקתי להופיע וליצור, ובימים אלה מתחילה בסיבוב הופעות אנפלגד חדש ומרגש, מסיימת את האלבום הרביעי שסינגל ראשון מתוכו ייצא בקרוב, מתחילה להתכונן לצילומים של "אקס פקטור" ומעל לכל - מצפה לילד שני.
וגם לתיאטרון עוד אשוב, אך עד שזה יקרה, הרשו לי לצטט אותה:
"דיברתי די,
לא נותר לי דבר להוסיף כעת.
אך אם תביטו בי, תדעו ללא ספק שכל מילה אמת"