אף אחד לא מגיע לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב כי הוא רוצה להגיע לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. מגיעים לשם כי אין ברירה, וגם אז מנסים לצמצם את השהות שם למינימום בזמן שחושבים על כך ששמו של המקום ממש מוזיל את המילה "חדשה". הרי אין שום דבר שמשדר "חדשה" בתחנה המרכזית החדשה, חוץ מאולי המדינה החדשה שהוקמה לה בדרום תל אביב, שאזרחיה הם חסרי המזל של העולם. 

לכן היה מפתיע לראות את כמות האנשים הנכבדה שהגיעה לשם ככה סתם, באמצע השבוע, אחרי יום עבודה, בזמנם הפנוי, רק כדי ליהנות מ"ערב תרבותי". צעירים ומבוגרים כאחד, כולם יצאו מהבית מתוך כוונה תחילה להגיע למבוך הלא סימפטי הזה. הסיבה לשיגעון: המופע SEVEN של קבוצת "תיאטרון מסתורין".

אחרי כמה דקות של המתנה בקומה השביעית של המפלצת האדריכלית ניגשה אליי ואל שאר הקהל שהפריע לעוברים ושבים בחורה - מאוחר יותר יתברר שזו יוליה גיניס, יוצרת המופע - וביקשה שני דברים. הראשון - שלא נפחד, כי נכון שמדובר בימים בהם נוהגים לדקור אנשים ברחובות, אבל התחנה המרכזית מאובטחת היטב מבפנים ומבחוץ. השני - שניזהר לא להחליק, כי בכל זאת, זו שעת הערב וניקו את הרצפה לא מזמן, אז לשים לב. ניסיון יפה, אבל אני יודע טוב מאוד שמעולם לא ניקו את הרצפה בתחנה המרכזית החדשה.

אם היו מנקים את התחנה המרכזית החדשה, סביר להניח שסצנת הפתיחה של SEVEN לא הייתה כוללת את אחד מהאלמנטים הכי דומיננטיים בה: הריח. לא ברור אם מישהו השתין שם, או שמישהו מת שם, או שמישהו השתין שם ואז מת שם, אבל הארומה הזו בהחלט הקשתה על העמידה במסדרון בו החל המופע - עם קפיצותיו של הליצן הגרוטסקי אחריו צעדנו. עם זאת, לא התכוונתי להתלונן; אולי זה חלק מהמופע. אני לא אהיה זה שפוגע בחוויה האמנותית. 

תיאטרון מסתורין (צילום: דוד דקטור)
"ממחיש עד כמה המציאות במקום היא אבסורדית וסוריאליסטית" | צילום: דוד דקטור

כי זה הקטע במופעים אינטרקטיביים שמערבים את הקהל, על אחת כמה וכמה במופע כזה, שגם מתרחש במקום לא שגרתי: על כל דבר אפשר להגיד שהוא ״חלק מהמופע״. כך הצופה למעשה הופך לסוג של בן ערובה, מסתכן בלצאת טמבל מוחלט אם יפנה את תשומת לבם של שאר הנוכחים למשהו שנראה מוזר או מסוכן. מבחינתי ומבחינת הצופים האחרים, יכלו גם לירוק עלינו והיינו מקבלים את זה באהבה.

אבל זה, למזלנו, לא היה המצב. אחרי הפתיחה המדאיגה, ובעודנו מובלים לחללים אחרים, הארומה הבעייתית התפוגגה והמופע התחיל לקבל צורה. סצנה אחר סצנה נלקחנו דרך מסדרונות ומעברים צדדיים, מלווים על ידי השחקנים שמתקרבים ולפעמים אף נוגעים (עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשדר שאני לא בקטע של משחקים אינטרקטיביים, לרוב זה הצליח), עד שהתמקמנו בכל פעם בחלל חדש אחר, ובו הפכנו לקהל ״רגיל״ הצופה במיצג תנועה אבסטרקטי כזה או אחר.

תיאטרון מסתורין (צילום: דוד דקטור)
"קשה שלא להרגיש שעוברים חוויה באמת ייחודית במקום" | צילום: דוד דקטור

למי שמחפש נראטיב ברור, אין מה להגיע לתחנה המרכזית החדשה אפילו יותר מתמיד. ההגדרה של היוצרים את המופע כ"אינטרפטציה חופשית לקומדיה האלוהית של דנטה", מתגלה מהר מאוד כאדנרסטייטמנט. הקהל מצטרף לשחקנים במה שהוא מיצג שמשלב תיאטרון פיזי עם אמנות פלסטית, שירה ומחול: פה הם רוקדים, פה הם צועקים, פה הם נוגעים, פה הם הם נאבקים כקבוצה כדי לפתוח דלת, פה הם מהמהמים בדרמטיות וכו'. כל זה ללא חיבור עלילתי של ממש - וגם אם מנסים ממש להבין מהי בדיוק כוונת המשורר, קשה להסגר על משהו קוהרנטי באמת. 

על כן ניצלתי את אחת מהעצירות כדי להציץ בתכנייה. SEVEN, נכתב שם, הוא "מסע בעולם ללא זמן, על הגבול בין החיים למוות, שנוצר בהשראת העולם המשותף ליהדות ולנצרות אשר מוגדר באופן שרירותי כביכול על ידי הספרה 7. בחללים הפעילים והנטושים הממוקמים בשבע הקומות של התחנה המרכזית נפגשים שבעת השחקנים, שבעת הרקיעים המצוינים בספר הזהר, שבעת החטאים הנוצריים, שבעת הסקרמנטים ועוד״. ובכן, אני לא יודע כמה צופים יכלו להבין את זה מתוך המופע, אבל הבוטום ליין הוא שממש לא צריך להבין משהו כדי לקחת חלק בחוויה. הסיבה פשוטה: עיקר האפקט נוצר, איך שלא הופכים את זה, על ידי המקום עצמו.

ולא מדובר כמובן רק על המבנה: תוסיפו למבוך הבטון המסורבל והגרנדיוזי שמאיים לבלוע אותך את היותו של המקום, כאמור, נקודת מפגש להמוני אנשים שלא רוצים להיות שם, ותקבלו את החוויה המוזרה האמיתית, חוויה שמורכבת מרגעים שבהם אתה לא בטוח מי שחקן, מי איש צוות, ומי סתם הומלס שנקלע לסיטואציה. הרגעים האלה הם יותר מסתם ״קטע״; הם ממחישים עד כמה המציאות במקום היא אבסורדית וסוריאליסטית. הרי איפה עוד תלבישו אנשים בבדים קרועים מוזרים, תאפרו אותם, תיתנו להם לרקוד ולצעוק, וזה ישתלב באווירה הכללית כאילו זה נורמלי לחלוטין?

הרגע שאולי ממחיש הכי טוב את העניין הגיע כאשר עזבנו לבסוף את המסדרונות הצדדיים וצעדנו אחרי השחקנים אל עבר אחד החללים המרכזיים. בעוד השחקנים עושים את הרוטינה שלהם, העוברים ושבים העיפו במקסימום חצי מבט. משך את תשומת לבי במיוחד מוכר מצנפות הסנטה קלאוס שעמד בדוכן סמוך אליי, חצי מפהק. אין כבר משהו שמסוגל להפתיע את האנשים האלה, שהתחנה המרכזית, על מוזרותה הרבה, היא ביתם.

תיאטרון מסתורין (צילום: דוד דקטור)
"לא ברור אם מישהו השתין שם, או שמישהו מת שם, או שמישהו השתין שם ואז מת שם" | צילום: דוד דקטור

עוד ב-mako תרבות: 

גם אם אתם אנשים (כמוני) שתיאטרון חזותי הוא לא כוס התה שלהם, קשה שלא להרגיש שעוברים חוויה באמת ייחודית במקום. יותר מכל רפרנס מתוחכם כזה או אחר לקומדיה האלוהית או לשבעת מדורי הגיהינום, המופע מצליח להעביר בפשטות לא שגרתית ולא צפויה את הממד הסוריאליסטי העוטף את המציאות הלא פשוטה בדרום תל אביב, זו שהתחנה המרכזית היא ״בירתה״. הסלוגן של המופע אמנם אומר כי "משהו הזוי קורה בתחנה המרכזית", אבל יהיה נכון יותר לומר ש"משהו הזוי משתלב באופן טבעי עד אבסורדיות בשאר הדברים ההזויים שקורים כמו תמיד בתחנה המרכזית". וזה בעצם הערך האמיתי של המופע.

אחרי שהשחקנים השתחוו ואנחנו שבנו להיות סתם עוברי אורח במקום צופים, הצצתי שוב בתכנייה. שם, ליד הקרדיטים, היוצרים ביקשו להודות לצוות התחנה המרכזית, החל בעובדי הניקיון ועד המנכ״ל, שנתנו להם להפוך את התחנה לביתם (בין השאר, כחלק מניסיון לשנות את התדמית של המקום). זה אולי נשמע כמו יומרה גדולה מדי, אבל בהחלט יכול להיות שעם עוד יוזמות כאלו, התחנה המרכזית תהפוך סוף סוף, באיזשהו אופן, ל"חדשה".

המופעים הבאים של SEVEN: ב-20, 21 ו-23 לינואר, התחנה המרכזית החדשה תל אביב