היום אני עונדת שלושה צמידים המהווים אישורי כניסה מפלסטיק על זרועי. הראשון - כי הופעתי בתכנית טלוויזיה. השני - בגלל שהשתתפתי בכנס על האקלים. השלישי - מאחר והלכתי לקונצרט רוק.
אם כך, נראה שאחרי מותו של אילן חלימי ב-2006, רצח הילדים היהודים בבית הספר בטולוז ב-2012, ורצח חברי המערכת של "שארלי הבדו" ולקוחות ההיפר-כשר בינואר השנה, צרפת סוף סוף נוקטת באמצעי זהירות. עם צמידים מפלסטיק אנו מרגישים בטוחים.
פריז בוערת, כל אחד מסתתר בביתו, החושים קהים מהכאב ומהחרדה על כך שמפלצת כזאת גדלה במחיצתנו. צרפת מדממת, נסחפת לתוך מלחמה הגדולה על מידותיה: ארץ האהבה והחיים הקלילים הפכה לארץ הדרמות והאלימות. הארץ האידיאליסטית, ארצם של האהבה וההומניזם, ארץ החירות, הארץ שלא השכילה ולא רצתה להכיר בסכנה. ארץ שנלכדה במלכודת ערכיה, שהפגינה יותר מדי חירות, שוויון ואחווה.
אחרי הבהלה, העצבות והכעס, מגיע תורן של השאלות הקשורות ל"תבוסה המוזרה", אם לאמץ את כותרת ספרו החשוב של מרסל בלוך - ההיסטוריון שהתנגד לנאצים והוצא על ידם להורג ב-1944, ושרשימתו על הגורמים לתבוסה ב-1940 נראית, באופן מוזר, רלוונטית גם היום. בלוך הציג בספרו את השאלה המטרידה בדבר נפקדותן של האליטות וחוסר יכולתן לנהל מלחמה, והאם, בתוך-תוכן, הן לא העדיפו ניצחון של היטלר על פני עליית הקומוניזם.
השמאל העלוב לא נוקף אצבע לבלימת הקיצוניות ובעיית הפרברים. הוא שנתן לדברים למצב על אף שהבין את שורשיו. הוא שהעדיף לעשות עצמו סובל מהכחשת המציאות במקום להתמודד עם הבעיות. הוא שהעדיף לדבר על תופעת "הזאב הבודד" ועל קובלנות חברתיות מובנות לגמרי. והימין העלוב ניצב חסר אונים לנוכח עלייתה, ש"ניתנת לבלימה", של "החזית הלאומית", וקורא ל"איחוד" מבלי להציע מנהיג או דרך פעולה.
יותר מדי קולות זועקים על חשיבות חופש הדיבור אך אינם הופכים עולמות כשילדים נורים בטווח קצר. מזה 20 שנה נותנים למערכת החינוך להתמוטט. הספר "האזורים שאבדו לרפובליקה" של ההיסטוריון ג'ורג' בן שושן, שיצא לאור לפני 15 שנה, כולל עדויות של מורים שזיהו כבר אז את המצב הפתטי ואת החינוך לתת-תרבות. מאז לא נעשה דבר כדי למצוא פתרונות לחברה המתנתקת מסביבתה, מתכנסת בעצמה, ועכשיו - מתפוצצת.
הטלוויזיה, העיתונים ושאר אמצעי התקשורת ממשיכים להראות תמונות מתועבות של ישראל מבלי להביא בחשבון שהתמונות האלו מסיתות לרצח ושהן סימן למחלה קשה. החיוך על פניה של מרין לה פן מקפיא את דמי. אולי הגיע הזמן לשנות את השיטה.
בספרי "באין לי מולדת" דאגתי לגורלם של יהודי צרפת, ודרכם אני דואגת לצרפת כולה. האנטישמיות, כרגיל, היא תסמין של מחלה חברתית קשה. אנו במצב מלחמה, מלחמה כלל-עולמית שהגיעה לפתחנו. צריך להבין את משמעויות התבוסה המוזרה בשביל להשיב מלחמה. אבל האם אנו מסוגלים?
אלייט אבקסיס היא סופרת יהודייה-צרפתייה החיה בפריז. ספרה "באין לי מולדת" ראה אור בהוצאת "פן"
(מצרפתית: אילן פן)
