בטח יצא לכם לקרוא את "המטבח" של הסופרת היפנית בננה יושימוטו, שהפך לרב מכר שמכר מיליונים. ספרה החדש של יושימוטו, "האגם", יוצא עכשיו בעברית בהוצאת כתר.
צ'יהי'רוֹ מתגוררת בטוקיו לבדה ומתמודדת עם הפרידה מאמהּ שהלכה לעולמה. מחלון דירתה היא רואה כמעט מדי יום ביומו את נַקַג'ימָה, המשקיף גם הוא מחלון ביתו. בין אמנית ציורי הקיר לחוקר הגנטיקה הולך ונרקם קשר עדין של אהבה, אבל נקג'ימה נושא עמו משא כבד מילדותו. כשהשניים נוסעים לבקר את חבריו הטובים של נקג'ימה, אח ואחות המתגוררים בבית קטן לחופו של אגם מבודד, מתחילה צ'יהירו לפענח רמזים המובילים אל טראומת הילדות שעדיין מאפילה על חייו של אהובהּ. קראו את הפרק הראשון:
"האגם", פרק ראשון
בפעם הראשונה שנַקַגִ'ימָה-קוּן ישן אצלי חלמתי על אמי שמתה.
אולי משום שלראשונה אחרי זמן רב ישנתי עם עוד מישהו בחדר.
הפעם האחרונה שישנתי לצד מישהו היתה כששהיתי עם אבי בבית החולים, בחדר שאמי שכבה בו. מדי פעם התעוררתי, בדקתי שהיא עדיין נושמת ואז הייתי שוב נרדמת. שלא כצפוי, רצפת החדר בבית החולים היתה מאובקת, ומהפינה ששכבתי בה יכולתי לבהות בכדור אבק אחד שנח תמיד באותו מקום. לא הצלחתי לישון שינה עמוקה, ובכל פעם שהתעוררתי מהנמנום, שמעתי מהמסדרון את צעדיהן הבלתי פוסקים של האחיות. והרגשתי שאף על פי שהייתי מוקפת באנשים שעומדים למות, הייתי רגועה יותר בבית החולים מאשר מחוצה לו.
בשפל המדרגה יש מתיקות מיוחדת שלא מוצאים בשום מקום אחר.
התחלתי לחלום על אמי רק לאחר שמתה.
בחלומות שפקדו אותי תוך כדי נמנום, עלו לנגד עיני מראות קטעים קטועים בלבד, אבל הפעם הופיעה אמי בתוך חלום ארוך באופן ברור וחד, והרגשתי כאילו לראשונה אחרי פרידה ארוכה, ביליתי במחיצתה באמת.
מוזר לומר דבר כזה על מישהו שכבר מת, אבל ככה הרגשתי.
אפשר לומר שלאמי היו שני סוגים של אישיות. ושני סוגים אלו כמו באו והלכו בתוכה, כאילו היו שתי דמויות נפרדות.
האחת היתה חברותית מאוד ועליזה, אשת העולם הגדול שאנשים מבקשים את קרבתה, ואילו האחרת עדינה, כמו פרח גדול ורך שמתנועע עם כל משב רוח חולף המאיים לתלוש ממנו את עלי הכותרת שלו.
את הפן העדין דמוי הפרח היה קשה לאתר, כי אמא, שתמיד הצטיינה ברצונה לרַצות אחרים, טיפחה את הצד התוסס באישיותה והשקתה אותו באהבה, מדשנת אותו בגילויי הערכה שהסביבה הפגינה כלפיה.
אמא ואבא הביאו אותי לעולם מחוץ לנישואים.
לאבי היתה חברת סחר קטנה בעיירה בקרבת טוקיו, ואמא היתה "מַמָה-סַן" יפה למדי, בעלת מועדון לילה יוקרתי ברובע השעשועים של העיירה הזאת שבקרבת טוקיו.
אחד הלקוחות של אבי הזמין אותו פעם לבלות שם, ואבי התאהב באמי במבט ראשון. גם הוא מצא חן בעיניה מאוד. בסוף הערב הלכו שניהם למסעדת גריל קוריאני, הזמינו כל מיני מאכלים, צחקו כמו משוגעים, אכלו יחד ונהנו מאוד זה מחברת זה. כך היה גם בערב למחרת, ובזה שאחריו. אפילו בימים שבהם ירד שלג פקד אבי את המועדון של אמי, ולאחר חודשיים הם היו לזוג. חודשיים הם זמן ארוך להיכרות מסוג כזה, אבל למפגשים ביניהם התלוותה התחושה שזהו הדבר האמיתי.
כששאלתי אותם למה הם צחקו כל כך באותה פעם, ענו שניהם תמיד את אותה התשובה: "המסעדה היתה קוריאנית ולא היה בה אפילו יפני אחד. מצאנו אותה אחרי ששוטטנו לנו באמצע הלילה. לא יכולנו לקרוא שום דבר בתפריט, אז פשוט הזמנו כל מיני דברים, ולשולחן התחילו להגיע זה אחר זה מאכלים שאנחנו בכלל לא יודעים מהם, חלקם נורא חריפים, ובכמויות אדירות. זה נורא הצחיק אותנו."
אבל אני הייתי בטוחה שלא זה הסיפור.
לדעתי באותו ערב הם שמחו כל כך לשבת ככה ביחד במסעדה, עד שהכול הסתחרר סביבם. לימים הם בוודאי נאלצו להתמודד עם גילויים שונים של ביקורת מהחֶברה שהקיפה אותם, אבל בנוכחותי הם תמיד נראו אוהבים ונהגו זה כלפי זה בעדינות רבה. הם אמנם רבו לעתים קרובות למדי, אבל היו אלה מריבות ילדותיות ותו לא.
אמא שלי רצתה ילד והרתה מיד, אבל הורי מעולם לא נישאו באופן רשמי. לא בגלל נסיבות ששומעים עליהן לעתים קרובות; לאבא שלי לא היתה רעיה אחרת ולא ילדים אחרים. ועד היום מצב זה לא השתנה.
קרובי המשפחה שלו הביעו התנגדות נחרצת ליחסים האלה, ואבי החליט שלא לגרור את אמי לתוך הקלחת הרותחת של יחסי משפחה עכורים. וכך אמנם גדלתי כילדה בלתי חוקית, אבל ילדה שאביה מכיר בה.
בדרך כלל סיפורים מסוג זה נגמרים בכי רע, אבל אבא שלי היה הרבה בבית, ואני לא הייתי אומללה בשום אופן.
מה שבטוח הוא שהסביבה ההיא נמאסה עלי עד עמקי נשמתי.
נמאס לי מהעיירה ההיא, נמאס לי מהמצב, נמאס לי מהכול, עד כדי כך שרציתי להתרחק מהמקום ההוא מוקדם ככל האפשר. התחושה הזאת היתה עזה כל כך שמצאתי דבר טוב אחד במותה של אמא: שלעולם לא אצטרך לבקר בעיירה הזאת שוב. וממילא לא היה לי שום קשר למקום ההוא פרט לרצון לראות את אבא שלי. את הבית שאמא ואני גרנו בו אבא מכר מיד אחרי מותה, כדי שלא ישמש עילה למאבקים בתוך המשפחה, ואת הכסף שקיבל תמורתו הפקיד לחשבון הבנק שלי. הצעד הזה היה מעין פיצויי תנחומים ואני לא רציתי את הכסף, אבל אבי אמר לי שעלי לראות בו את הירושה שלי מאמי. די היה במכירת הבית כדי למחוק כליל את עקבותי במקום הזה. קשה לומר שהרגשתי עצובה בגלל זה.
הנה למשל המועדון של אמא שלי: כשביקרתי בו בשעות היום הוא נראה אפלולי ומלוכלך, מסריח משרידי עשן סיגריות ואדי אלכוהול. הרגשתי ריקנות נוראה שם. וכשבגדיה הראוותניים של אמי הוחזרו מניקוי יבש, וראיתי אותם באור יום, הם נראו צעקניים וזולים כל כך.
התחושות שעוררו בי הדברים האלה היו אותן התחושות שעוררה בי העיירה הזאת.
וגם היום, כשאני כבר מתקרבת לגיל שלושים, לא חל שום שינוי בתחושות אלו.
בפעם האחרונה שנפגשתי עם אבי הוא הביט בי בעיניים דומעות. פתאום הייתי דומה לה כל כך.
"החיים שלנו היו אמורים רק להתחיל עכשיו. היו לנו תוכניות להזדקן לאט, ברוגע, לנסוע לכל מיני מקומות. אפילו תכננו לצאת להפלגה מסביב לעולם. אילו הייתי יודע שזה מה שיקרה, היינו פשוט קמים ונוסעים, בלי לחשוב על זוטות כמו מה יהיה עם העבודה שלי, או שאמא לא יכולה להרשות לעצמה לעזוב את המועדון."
אני מניחה שאבא שלי היה בליין לא קטן בצעירותו, כי הוא ידע לשתות ואהב מאוד לבלות עם חברים, אבל ככל הידוע לי, מיום שהכיר את אמא שלי הוא לא התרועע בחברת אף אחת אחרת.
הוא האמין שכך הוא צריך להיראות בעיני אחרים, בליין מדופלם, אבל זאת רק העמדת פנים. חרף מאמציו, אבי הוא ההתגלמות הגבר הפרובינציאלי המקריח. אין בו שום דבר סקסי. להפך. והוא טיפוס רציני כל כך, שאם בליין אמיתי היה רואה אותו, הוא פשוט היה מתפוצץ מצחוק.
בבסיסו אבי הוא אדם לא-מורכב, אבל כמי שירש את עסקיו של אביו, הוא קשור בכבלים של מחויבות למעמד חברתי, ונראה שאין לו שום כוונה להתנתק מהם. הוא מנהל חברת סחר בעיירה בפרוורים, בנו של בעל הבית, והוא ממלא את התפקיד, עושה מה שצריך באופן סמלי בלבד. כך לפחות אני מתרשמת.
אני חושבת שבחייו היתה אמי הפרח היחיד שהפיץ ניחוח של חירות.
אבי לא הניח לשום דבר לחדור אל המרחב שחלק עם אמי. דומה שהאדם שהוא היה כאשר שהה במחיצתה, הוא האדם שרצה להיות באמת. כשחזר הביתה הוא היה מתקן את הגג, מטפל בגינה, מזמין את אמי לאכול בחוץ, בודק את שיעורי הבית שלי, מתקן את האופניים שלי.
אבל השניים מעולם לא חשבו לעזוב את העיירה כדי שיוכלו לבנות סגנון חיים שיתאים להם. החיים כזוג, סגורים במקום ההוא - זאת היתה הדרך שדבקו בה.
הדבר שהכי מפחיד את אבי כעת הוא שיינתק הקשר ביני לבינו. הוא לא באמת פוחד, אני חושבת שהוא לפעמים מצטמרר מהמחשבה שאולי יום אחד אבוא ואומר לו: "ממילא מעולם לא נשאנו את אותו שם משפחה, אז מהיום אנחנו זרים זה לזה."
לפעמים הוא מפקיד כסף בחשבון הבנק שלי בלי שום סיבה, או שולח לי אוכל. אני מתקשרת להודות לו. החשש שלו מוחשי, אני יכולה להרגיש אותו דרך אפרכסת הטלפון.
הוא כאילו שואל אותי: "אנחנו עדיין אבא ובת, נכון?"
אני מודה לו, ומקבלת ממנו את הכסף, אבל מעולם לא אמרתי לו באופן ברור שהקשר בינינו - קשר של אב ובת - יוסיף להתנהל על מי מנוחות, משום שאני לא חושבת שבקשר מסוג זה צריך לומר משהו כזה. ללא קשר למחשבות המתעוררות בו בעקבות רגשות האשם הקלים שתוקפים אותו, וגם אם יעלה בדעתי לנתק את הקשר בינינו, הוא תמיד יהיה אבי.
ובניגוד לאבי, עניין זה לא מדאיג אותי כלל וכלל.
אינני מתנגדת לראות בו משענת לעת צרה, אבל אם אניח לו לתת לי משהו מוחשי, יצוצו כל מיני אנשים שהקנאה והחמדנות מניעות אותם, ויבואו לרחרח ולראות מה קיבלתי. ואף על פי שאני מודעת היטב לכך שהם פועלים מתוך מציצנות, אני עדיין רואה בזה מטרד לא קטן.
כל הדברים שניסו לקשור אותי לעיר הולדתי היו מטרד. ולכן רציתי שיהיו כמה שפחות דברים כאלה.
אני סבורה שהורי לא חשבו כך, אבל מנקודת מבטי, רגליהם של אבי ושל אמי היו קשורות בשלשלאות שכבלו אותם אל העיירה.
לכן תמיד טיפחתי את הרעיון לברוח משם. וזאת היתה המחשבה: אם פתאום יהיה לי חבר, והקשר ילך ויעמיק, ונתחתן בטקס חתונה מפואר באיזה מלון בעיר, ואז חס וחלילה אני אכנס להיריון - זה יהיה הסוף. משום כך, גם כשחברותי לכיתה התאהבו אהבה ראשונה ותמימה והתחילו לחלום על חתונות, שמרתי אני על קור רוח. לפני שפעלתי, חישבתי תמיד את התוצאה. ומיד לאחר שסיימתי את לימודַי בתיכון עזבתי את הבית בתואנה שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה בטוקיו.
חשתי אותה על בשרי. את ההפליה המרומזת, אבל האמיתית, שהופנתה כלפַי.
"נכון, היא הבת של אדם מכובד בקהילה, אבל בחייך, היא ילדה לא חוקית של ממה-סן של מועדון לילה". היחס הזה העיק עלי מאוד, בעיקר משום שידעתי שאבי לא היה ידוע אלא בעיירה שלנו בלבד.
כשהגעתי לטוקיו, סטודנטית אלמונית בבית הספר לאמנות, חשתי קלילה כל כך, שכמעט ריחפתי באוויר.
כשעברו קרובי משפחתו של אבי על פני ארונה של אמי, מלאי סקרנות ומלאי עניין וקנאה, לבושי שחורים רק לשם מראית עין, שפת גופם משדרת יראת כבוד מזויפת, והם נועצים בה מבטים בפנים קודרים אך בעיניים נוצצות… התחשק לי לרקוד לפניהם בעירום רק כדי לחבל באווירה המעושה, המעוררת סלידה. את התחושה הזאת לא אשכח כל ימי חיי.
אבל גופת אמי טוהרה בשרפה, בלי שמבטיהם המלוכלכים של הקרובים ייחרטו בה. לא תיארתי לעצמי שירווח לי כל כך לאחר שרפת הגופה של אמי. נראה שבגדיה, יופייה המדהים, וגם ההלוויה המפוארת שאבי ערך לה בלי לחסוך בהוצאות, השביעו את סקרנותם של הקרובים שלי.
כבִּתה של המנוחה נשאתי הספד, חייכתי אל הנוכחים ומדי פעם בפעם מחיתי דמעה, לשם ההצגה. לא הנחתי לאיש להבחין בזעם ובמרמור שבעבעו בלבי.
זאת היתה עצבות נעלה וטהורה, ומי שמנסה בכוח להעניק צורה לחיים שהם חסרי צורה, לעולם לא יוכל להבין עצבות זו.
ולמרות הקושי שמחתי שלפחות כמה נשים מהשכונה וכמה מחברותיה המעטות של אמי עמדו לצדי והציעו לי ידידות וחמימות. ביליתי בחברתן רגעים נעימים, שתינו תה ביחד. בסופו של דבר, לחיים יש גם צדדים טובים. וכשמשהו רע קורה, דווקא אז הצדדים הטובים של החיים בולטים יותר. עובדה זו מצערת, אבל נכונה. גם אם נשים אלו לא אמרו זאת במילים, עיניהן דיברו אלי: "אנחנו יודעות עד כמה עמוק כאבך."
… ובכל זאת, כשראיתי את אבי נצמד אל ארון הקבורה וממרר בבכי, ידעתי שהכנסתי את עצמי לצרות בעניין הזה. אבי לא הבחין בשום דבר סביבו והיה מרוכז באמי בלבד, ואילו אני נעלבתי והתרגזתי על דברים מיותרים לגמרי.
בשעה שעמדתי בלוויה - עדה לסיפור האהבה הגדול הזה של המאה (גם אם רק שניהם ראו זאת כך) - הייתי לא יותר מילדה קטנה, מבוהלת מהמוות של אמי מולידתי. ויכול להיות שזהו פשוט ההבדל בין בעל לבת.