המצב, אם להודות באמת, לא משהו. החום בלתי נסבל, כל מוצרי המזון בריקול, אילן גזית ומשה גרטל בריו, והפקקים בדרך להיכל ארנה פיס בירושלים מעלים מחשבות על פריצה מחודשת של דרך בורמה. אבל בקצהו של נחש המכוניות המזדחל שהביא אמש את תל אביב לירושלים התייצב מי שנחשב היום לקומיקאי הכי גדול בעולם והשכיח מאתנו, ולו לשעה ורבע, את החיים עצמם. בפרפראזה על אחת הרפליקות המוכרות ביותר שלו, לואי סי-קיי הפך עבורנו לרגע את תמונת העולם: הכל מחורבן וכולם מאושרים.
אמנים שמגיעים לישראל צריכים לדבר על ישראל. זה הדיל: אתה בא אלינו, אתה מקבל את הכסף שלנו, כדאי שתגיד מילה או שתיים על ארץ הקודש, ועדיף שזה ייכלל במסגרת הצהרות כמו "אני מתרגש להיות כאן" או "איזה יפות הישראליות", שלא לדבר על המובן מאליו: "Shalom Tel Aviv" (קביל גם אם אתה מופיע באמפי פארק רעננה). אם אתה קומיקאי, מותר לך לעקוץ את הישראלים ו/או היהודים, וכדאי שתלמד איזו קללה בעברית כדי לגוון את סל הגסויות של ההופעה, כי אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מלשמוע קללות ישראליות במבטא כבד.
ובכן, לא לואי סי-קיי. בהופעתו הראשונה בישראל (מתוך שתיים שנערכו אמש), ניכר שלואי לא עושה כל מאמץ להתחנף לקהל המקומי. הוא אמנם פותח את הופעתו בבדיחה קצרה על חשבוננו ("כולם אומרים שאתם משוגעים, אבל רק אצלכם גם המקומיים אומרים 'אנחנו משוגעים'"), אבל מסתפק בזה וחותך לחומר שהביא מהבית. הוא לא מפליג בשבחיה של הבירה הנצחית או משתאה מחיי הלילה של תל אביב, לא גוזר קופונים קלים על שורשיו היהודיים, לא משנה מילה במונולוג שנועד להזכיר לקהל מי הדת ששולטת בעולם ("תחשבו רגע ותגידו לי איזו שנה זאת"), ולא מתייחס לט"ו באב (ולעובדה שהוא הציל חלק ניכר מהקהל מעוד דייט נייט מזיע מרוב מאמץ להיות חגיגי).
גם כשלואי כבר זורק לקהל את ליטרת היהדות (ונענה בהתלהבות המצופה), הוא עושה את זה כמעט כבדרך אגב, בדרך לפאנץ'. וגם כשהוא כבר מספר על היהדות במשפחתו (סבו היה יהודי, אביו היה נוצרי קתולי שהתגייר), הוא עושה זאת כדי לספר בכלל שהיהדות הפסידה והנצרות ניצחה. כן, לואי טס 9,000 קילומטר כדי לספר לנו שמדינת היהודים שאנחנו כל כך אוהבים היא לא יותר מהערת שוליים בהיסטוריה הנוצרית של העולם. ההוכחה הניצחת (והקורעת) שלו היא הספירה הנוצרית, אבל נדמה שההוכחה הניצחת היא הוא-עצמו. כי כשלואי מספר לנו שהפסדנו, הוא עושה את זה באופן כל כך פשוט, שנון, חכם ומצחיק, שאנחנו אפילו לא תובעים את עלבוננו; אנחנו פשוט מוחאים כפיים.
העולם מצחיק
מי שכבר נתקל בפועלו הסטנדאפיסטי של לואי או בהופעותיו הרבות בתכניות אירוח אמריקאיות יודע שבניגוד לגיבור המדוכדך והמריר מסדרת הטלוויזיה שיצר, לואי דווקא אוהב לצחוק. במהלך המופע הוא צוחק לא מעט, ומוכיח עד כמה הוא פרפורמר מעולה: כזה שיודע ליהנות מהחומר שהוא יורה על הקהל כאילו הוא עצמו הקהל, כאילו הוא שומע בפעם הראשונה את התובנות המבריקות, ולא כמו קומיקאי שרק אתמול ביצע את אותן רוטינות בדיוק באיזה אולם מופעים באמסטרדם, ויבצע אותן שוב מחר באולם הוקי בהלסינקי. והצחוק של לואי מידבק.
כולם יודעים שלואי הוא גאון שכבר רשם על שמו בטאבו את נישת הקומיקאי-הפילוסוף שאפילו אפלטון לא דמיין, וגם ההופעה הנוכחית עשירה ברגעי שנינות שכאלה; חלקם נהדרים (קריאה מחודשת במיתוס של אכילס, האופן שבו האבולוציה מתבטאת ביחס לקשישה שיוצאת מרכב), אחרים קצת מיושנים (אהבה מתפוגגת), חלק הם ואריאציות על רוטינות מוכרות (האישיות הנזילה בדייט ראשון, "אבל אולי") – וכולם מצחיקים. אבל ההופעות של לואי נותנות את האפשרות להעריך אותו גם כקומיקאי פיזי מוכשר; לא כזה של סלפסטיק ופרופס, אלא של תנועות, מחוות ומימיקות. בניגוד לחיקויים הווקאליים המנופחים והמופרכים (שגם מהם הוא יודע להפיק את המיטב, כשהוא מספר איך ניתק אותם מהקשריהם הסטריאוטיפיים עבור בנותיו), המיומנות של לואי בחיקויים פיזיים קטנים – פרצוף מכורכם, הליכה שפופה, ראש כרות, כלב על הרואין – מושלמת. אז מה אם לפעמים המיומנות הזו מגיעה לשיאה בחיקוי של פינגרינג?
זיונים זה כמעט הכל
לואי קנה לעצמו שם, כאמור, כקומיקאי מבריק, אבל נדמה שהוא לא יכול לברוח מאזור הנוחות שלו: זיונים, זיונים וזיונים. לא מפתיע שאחד מרגעי השיא של ההופעה הוא קטע שבו לואי מסביר איך גם גבר הטרוסקסואל מוצהר ובטוח במיניותו ובחרמנותו יכול להגיע למצב שבו הוא מוצץ זין. הקטע הזה הופך לרגע שיא מפני שהוא מצליח לשלב את חיבתו של לואי לעיסוק בוטה בסקס עם יכולתו לנפק תובנות נפלאות על ההתנהגות האנושית. כאן נושא לואי את הטענה ש"כל אחד מוכן לנסות כל דבר אם זה הדבר הכי-טוב", ואז מוכיח זאת באמצעות היפותזה קומית מבריקה שמתחילה בקוניאק אולטרה-משובח ומידרדרת בתוך דקות למין אוראלי הומוסקסואלי (כי זה "הזין הכי טוב בתולדות המין האנושי"), כולל 20 שניות ארוכות כנצח של מיקרופון מזמזם בפה לשם המחשה.
לואי חי את החיים הכפולים: הקומיקאי-פילוסוף הגאון שאוהב לדבר על סקס ואוננות, הסטנדאפיסט עם הרפליקות המבריקות שחושב שפלוצים הם הבדיחה המושלמת, הליברל הנאור שעדיין מספר בדיחות על גבר שמנסה לברוח מאשתו גם בעולם הבא, המיליונר המצליח שטוען שהוא חושב על התאבדות בכל יום מחדש. היכולת של לואי להתיך את הכפילויות הללו למהות קומית אחת היא שהופכת אותו לקומיקאי נערץ ונגיש בו זמנית. כי קומיקאי גדול באמת יודע שאמירה נבונה ומצחיקה על התרבות המודרנית תזכה אותו בכפיים, אבל הוא גם יודע שאין דבר יותר מצחיק מתרועת הנאד. וזה מה שלואי סי-קיי עושה טוב יותר מכל אחד אחר: מפליץ על העולם.