"אל תפחד להיות מושלם, לעולם לא תשיג זאת". את המשפט המפורסם הזה של סלבדור דאלי כנראה החליטו לקחת ברצינות מארגני התערוכה "מבטו של גאון" שמציגה בימים אלה במרכז הקונגרסים בחיפה – אז במקום לפחד להיות מושלמים, הם אפילו לא ניסו להשיג זאת.
אבל רגע, עוד נגיע בהמשך לרטינות על המארגנים, אבל בינתיים נחזור כמה ימים אחורה, עת החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי (כלומר: תל אביב) ולרכוש קצת תרבות גבוהה בחיפה, אצל אחד מהאמנים שהכי מדברים אלי – סלבדור דאלי, הקטלוני הכי מוכשר בכל הזמנים (למען הסר ספק: מסי הוא בכלל ארגנטיני). ראוי לציין שלמרות שדודי הוא צייר מפורסם, מעולם לא הצלחתי להתחבר לעולם האמנות הפלסטית מעבר לשלום-שלום. היוצאים מן הכלל הם רנה מגריט וסלבדור דאלי, שביצירותיהם המורכבות התאהבתי כבר בגיל צעיר. בזמן שקירות חדרי הנעורים של חבריי היו מעוטרים בפוסטרים של פמלה אנדרסון או אבי נמני, אצלי היו רפליקות של דאלי. "התמדת הזיכרון" (הציור המפורסם עם השעונים) תלוי על קיר אחד, ובצד השני של החדר "גלגולו של נרקיס". לא ידעתי לנתח את היצירות, רק ידעתי שהן מדהימות בעיני.
בשביל תרבות צריך לשלם, והרבה
אחרי מסע שכנועים קצר, זוגתי הסכימה להצטרף למסע לחיפה ("יש ממול את קניון עזריאלי המקומי ואני מבטיח לך סיבוב שופינג בלי להתבכיין אחרי") ויצאנו לדרך בבוקר יום ראשון, ערב החג השני של פסח. הגענו לחיפה בשעה 11:30 ללא פקקים מיותרים ופנינו ישר למרכז הקונגרסים, שבולט לעין כבר מכביש החוף. נסענו בעקבות השלטים המבטיחים "חניה", רק כדי לגלות מאבטח שמסמן לשלילה עם האצבע בכניסה לחניון. במקום כמובן נוצר פקק קטן של מכוניות שפנו בחוסר ברירה לחניות חילופיות.
רוב המכוניות נכנסו למגרש חול שנמצא מול מרכז הקונגרסים, מרחק הליכה קצר שעובר דרך כביש ללא מעבר חציה או סדרנים, שיעזרו למבקרים להבין לאן הם בכלל צריכים ללכת. אלא שבעיות הארגון לא נעצרו בחניה המאולתרת, והמשיכו למספר תורים שונים ומשונים לקניית/איסוף כרטיסים. חלק מהאנשים שהגיעו למקום היו בהלם (קולני, ישראלי) ממחירי הכרטיסים – 89 שקל למבוגר או 279 שקל למשפחה (2 מבוגרים ו-2 ילדים מתחת לגיל 13). מצד אחד, מחיר לא עממי בכלל – ומצד שני, בשביל תרבות צריך לשלם – והרי זה בטוח יהיה שווה את המחיר כדי לראות את העבודות של הגאון שקישט את חדר נעוריי.
כמה טעיתי. התערוכה אכן מציגה מאות יצירות שונות של המאסטרו, אלא שהרבה מהמיצגים היו בכלל תרשימים מוקדמים של יצירות צבע, כאשר היצירות המוגמרות חסרות. בנוסף, חלק נכבד מהתערוכה הוקדש לתמונות סטילס של דאלי עצמו, אותן צילם אוצר התערוכה.
למזלי הרב, ראיתי כבר בעבר כמה מהיצירות המפורסמות של דאלי במוזיאון ריינה סופיה במדריד וכמובן במוזיאון דאלי בברצלונה – מכיוון שאלה, אפעס, לא מצאו את דרכן להר הכרמל. פלא ששמעתי ילדה שואלת את אבא שלה: "אבל איפה כל הציורים שהראת לי אתמול בגוגל?"
כמו משחק של בית"ר במוזיאון
אז היצירות המפורסמות של דאלי לא הגיעו לחיפה, אבל מי שכן הגיע למרכז הקונגרסים הם אלפי ישראלים. השלט בכניסה לאולם הכריז "הכניסה מוגבלת ל-3,000 איש בו זמנית", אלא שהתחושה הייתה של מספר כפול של אנשים. עשרות הציורים נדחסו בצפיפות אחד ליד השני, כאשר מסביב לכל אחד עמדו עשרות אנשים, שבשביל להגיע אליה נאלצו לעמוד בתור ב-34 מעלות של שמש חיפאית. היה חם ומגניב.
התערוכה הזאת מתאימה לחלל של מרכז הקונגרסים בערך כמו שמוזיאון ישראל מתאים למשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. אווירה צפופה, חנוקה על סף הקלסטרופוביה, רועשת ובלתי נגישה בכל המובנים. למעשה, אתר "נגישות ישראל" כבר הספיק לפרסם תלונה על בעיות הנגישות לנכים, שצפויים להחמיץ מפלס שלם של התערוכה – אבל ממילא קשה לי להבין איך מישהו בכסא גלגלים יכול היה להשתלב בצפיפות הזאת מלכתחילה – וכמוהם גם קשישים או סתם אנשים שקשה להם לעמוד על הרגליים זמן ממושך. אפילו במזנון (האימה... האימה...) לא היה מקום לשבת.
נקודות האור של התערוכה עצמה היו העבודות מקטלוג "עלייה" של דאלי, שהוזמן במיוחד בשנת 1968 לרגל חגיגות יום העצמאות ה-20 של מדינת ישראל. בין המיצגים ניתן היה למצוא ליטוגרפיות רבות של לוחמי צה"ל, שחרור הכותל ועוד יצירות ריאליסטיות (יחסית לדאלי), כולל אפילו דיוקן של דוד בן גוריון בזמן הכרזת העצמאות.
אך הטור-דה-פורס האמיתי של התערוכה הם כמובן פסלי הענק של דאלי, גם מכיוון שהם באמת הצליחו להדהים את כל הנוכחים (מילדים קטנים ועד תשושי נפש), וגם מכיוון שלמרות הצפיפות הנוראה ניתן היה להתרשם מהם מכל הזוויות בשל גודלם.
היציאה מהגלריה המאולתרת, כמו באיקאה, עוברת דרך הקופה. בחנות ניתן היה לרכוש חלק נכבד מהיצירות המוצגות – דבר שגרם לכל האירוע להרגיש כמו יריד מכירות ענק, ופחות כמו תערוכה של ממש. בעוד אני התלבטתי אם לרכוש גלויה בכמה שקלים, הגברת הצעירה שעמדה לפני בתור הספיקה לרכוש פסל קטן מהתערוכה במחיר החביב של 20 אלף יורו (93,498 שקלים חדשים, נכון לשער המט"ח של ערב החג). המוכרת האדיבה אמרה לקונה שהיא עושה עסקה נבונה, מכיוון שהערך של היצירה עוד יעלה בעתיד והיא תוכל למכור אותו ביותר כסף. ויתרתי על הגלויה וקניתי גומי-גם. אני הוא הסוריאליזם.