כשהמשוררת מי-טל נדלר זכתה בפרס משרד התרבות לשנת 2008, היא קיבלה סכום כסף לא קטן, שבעזרתו, מסתבר, הייתה אמורה להוציא את ספר ביכוריה. היא קיבלה פניות ממספר הוצאות, אבל עדיין לא הרגישה שלמה. "ניסיתי לחשוב ריאלית, אם אני רוצה להוציא את הספר והרגיש לי שלא. עוד לא ממש גיבשתי החלטה בנושא, אז אמרתי לעצמי – אני אקח פסק זמן קצר ואסע לברלין לחשוב על זה. נתקעתי בברלין תקופה, אכלתי קצת את הכסף והגעתי למסקנה שאני רוצה לחכות עם הספר. אני שמחה מאוד שחיכיתי. בשנים שעברו נוספו שירים, הדברים התגבשו ולמדתי המון, לא רק לגבי כתיבה אלא גם לגבי הבנה של מה אני מוכנה וצריכה לפרסם.

נדלר, 34, כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה ופרסמה לראשונה בגיל 18. מאז ועד ליום יציאת ספר ביכוריה המדובר, 'ניסויים בחשמל', בהוצאת ידיעות ספרים, הוציאה את שיריה בטפטופים. היא עומלת על דוקטורט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב, מלמדת תרבות וספרות ישראלית במכללת ספיר ושרה, מנגנת ומלחינה בהרכב 'שועלי המחשבה', המעבד שירי משוררים. בנוסף לפרס משרד התרבות האמור, נדלר נמנתה עם הזוכים בתחרות 'שירה על הדרך' וגם זכתה ממש לאחרונה בפרס טבע ("שבעלון שלו, בנימוקי השופטים, הייתה שגיאה מהממת. כתבו 'פאן פאטאל' במקום 'פאם פאטאל'. לא רציתי שיתקנו את זה – אני פאן פאטאל!"). 'ניסויים בחשמל' שלה זכה בפרס לייב-גולדברד ליצירה ספרותית, והוא אחד מספרי השירה המסקרנים והשווים של השנה.

מי-טל נדלר (צילום: יוסי זמיר)
"אני בזוגיות לסבית, ונוח לי עם ההצהרה הזאת" | צילום: יוסי זמיר
השיר הפותח של 'ניסויים בחשמל' מסתיים במשפט "קפאנו בתנוחת הספק", ואילו השיר האחרון נחתם ב-"בחיי אני יכולה לחיות ככה לנצח". את פותחת בסימן שאלה, ומצליחה גם להשיב
"תראי, שירה, לפחות אצלי, תמיד מתחילה באי נחת. סוג של אי נחת בנוגע לחיים, למה שקורה בהם, בנוגע לעוולות חברתיות ופוליטיות, ולחיי היומיום. לגבי סגירת הספר הייתה לי דילמה גדולה. זה בכלל נורא קשה לסדר ספר שירה, ולא היה לי שיר אחרון. השיר הסוגר, 'קיץ בעונה אחרת', נכתב לילה אחד, בבת אחת, באייפון, כשאופיר ישנה. יש לה מן הרגל כזה להדליק את הטלוויזיה על התכנית הכי מפחידה ומחרידה ופשוט להירדם ולהשאיר אותי עם זה. אז אני יושבת שם ומנסה להתנתק מהדבר הזה, וזה מכניס אותי לאט לאט לסיטואציה של שקט לילי, וכך השיר נולד. מהרגע הראשון הבנתי שיש בו סוג של סגירת מעגל. אם הספר פותח במסע אמורפי שכולו שאלה, יש בסוף תשובה מסוימת.

כשנדלר מדברת על אופיר, היא מתכוונת לבת זוגה, אופיר בר-זהר, הדוברת של חברת הכנסת תמר זנדברג ומושא ההקדשה של 'ניסויים בחשמל' – נושא שכבר עלה לא אחת בראיונות איתה. "ההקדשה היא קטע, כנראה", מודה נדלר, "כי מצד אחד היא הכי מובנת מאליה, ומצד שני היא עניין במובן ההצהרתי. הנה אני פוסעת קדימה ומצהירה – אני בזוגיות לסבית, ונוח לי עם ההצהרה הזאת. אני גם יודעת כמה שהזוגיות שלי הביאה אותי לראות את הדברים בצורה עדינה יותר, ריככה בי אספקטים מסוימים. זה גם ניכר בספר", היא מחייכת, "זה מה שאהבה עושה".

מרככת? אבל זה לא רע למוזה?
"להיפך. אהבה במהותה מקדשת את חיי היומיום. זה בדיוק האומץ לחולין שלאה גולדברג דיברה עליו ושאני מתכתבת איתו באופן מובהק בספר. יש כאן את היופי העצום הזה של החיים השגרתיים שהם בעצם סוג של נס, במובן הכי לא ציני שיש, וצריך לדעת לראות אותו ולהודות עליו מעומק הלב"

מי-טל נדלר (צילום: יוסי זמיר)
שיחות עם לאה גולדברג | צילום: יוסי זמיר
אגב לאה גולדברג, את כותבת שאת גם נוהגת לדבר איתה, ושהיא, במפתיע, עונה
"ממש ככה", היא מחייכת, "שנים שהשם שלה היה הסיסמה שלי לכל מיני דברים. בכלל, גולדברג זוכה עכשיו לעדנה גדולה ולהכרה הרבה יותר מבעבר. הרבה לא זכרו לה דברים די מדהימים – היא הקימה את המחלקה לספרות השוואתית בירושלים, הייתה פרופסור, שלטה בשפות והייתה אינטלקטואלית אמיתית. יותר מהכל, היה לה את החוש והיכולת לחבר בין היצירה לבין המחקר, שזה גם החלום שלי. בתוך זה, אני בדיאלוג איתה בין השאר כי עשיתי החלטה בחיים שלי לחקור את החומר, ובה בעת להיות בתוכו. זה לא פשוט, אבל זה מרתק".

בין השירים בספרה החדש, דוברו במיוחד כמה שירים פוליטיים כמו 'נור', שעוסק בנער נור איסמעיל שנפצע בפיצוץ בשוק דהיישה בשנת 2002, פיצוץ בו נהרגו שני אחיו והוא נותר קטוע רגליים. "חשוב לי לספר את הסיפור שהודחק, לפרוט את הסיטואציה", אומרת נדלר, "האלימות האמיתית היא השטחת האירועים האלימים לרמת אינפורמציה, במילים מכובסות של ז'רגון חדשותי, כמו שקורה כאן כל יום".

את לא מפחדת מהכעס וההתרעמות של החברה הישראלית כלפי מי שמעז לבקר אותה?
"בעיניי דווקא החברה הישראלית היא חברה שכן בוחנת את עצמה. לא מספיק, אבל בוחנת. אני לא הולכת ומחפשת את האשמים. יש אמנם חשיבות למציאת האשמים, אבל זה לא מה שמעניין אותי. אני, כמשוררת, רוצה לחשוף את הטרגדיה האנושית כי זה הרובד שבו אפשר למצוא בסיס להזדהות. צריך להכיר את הסבל של האחר – והאחר אגב לא חייב להיות הנער הפלסטיני, האחר יכול להיות גם החרדי במאה שערים שחצי תל אביב סונטת בו, ולהיפך. אני חושבת שהחברה הישראלית מסוגלת לזה, וזה מה שאני מנסה להצית".

אין תמונה
כתיבת שירה כדיאלוג מתמשך
"יש בחברה שלנו גם אלמנט בסיסי ומשותף, שנוכח במחזור השירים, והוא סחיבה של רוע הגזירה של דורות. אני, למשל, מסתובבת בעולם עם תחושה של יתמות, למרות שאין לי סיבה. יש לי משפחה נהדרת וגדולה. זה מאוד הטריד אותי – מאיפה התחושה הזאת מגיעה? ואז קראתי מאמר בניו-יורק טיימס שטוען שבמסלול הד.נ.א מצטברות חוויות שאי אפשר לשים עליהן את האצבע, אבל הן נרשמות בבירור ומועברות הלאה. זה מאוד התקשר אצלי לחוויית ההגירה, שואה, כל מה שמסביב לזה ושעומד בסימן יתמות אמיתית, אפילו שלא חוויתי את כל זה בעצמי. זה גם חלק מהסיבה שאין לי שום רצון לרדת מהארץ. אני גמרתי עם חוויה של פליטות וזרות, אני שמחה במדינה שלי, עם כל הבעייתיות. זה המקום שאני נטועה בו, ואני בעד לשנות כבר את הד.נ.א הזה".

חלק בלתי מבוטל מ'ניסויים בחשמל' כתוב בגוף שני, פונה ישירות ל'את' או 'אתה' אמורפיים ומנהל איתם דיאלוג עיקש. "זה כנראה נובע מהצורך שלי להמשיך דיאלוגים", מחייכת נדלר, "אני פשוט ממשיכה בראש שלי את השיחות אחרי שהן נגמרות. יש פרק בסיינפלד שבו ג'ורג' קוסטנזה פוגש במעלית מישהו שאומר לו איזה משהו. קונסטנזה מת לענות לו, אבל הוא לא מוצא את המילים. הוא הולך הביתה, חושב על זה, ועולה על התשובה המדויקת. יום לאחר מכן הוא פוגש את האיש מהמעלית ואומר לו את אותה תשובת מחץ, אבל אז איש המעלית אומר לו עוד משפט, ושוב אין לו מה להגיד והוא מתבאס רצח והולך הביתה לחשוב, וככה זה חוזר לכל אורך הפרק. זה קצת מזכיר כתיבת שירה. כל הזמן להמשיך בראש את הדיאלוג שהסתיים פיזית זה מכבר. גם בספר יש המון דלתות ומאחוריהן דיאלוגים שונים עם נמנעים שונים שהמשיכו אחרי שהשיחה נגמרה. והנה, עכשיו הם כבר עושים את דרכם לבד בעולם, בתקווה שימשיכו למשהו גדול יותר, שיצאו החוצה".

מי-טל נדלר (צילום: יוסי זמיר)
נהנית כשהשיר כבר לא ברשותה | צילום: יוסי זמיר
אבל זו מלכודת מסוכנת – ברגע שהם יצאו החוצה כבר אין לך מרות עליהם
"אבות ישורון אמר פעם שכשהוא מפרסם שיר או ספר, זה משתחרר ויוצא מרשותו. אני מאוד מזדהה עם זה. השירה כבר יצאה מרשותי. זו הרגשה כיפית, שזה כבר לא שלי"

כיפית? נראה לי שזה אחד הסיוטים של כותבים, לאבד שליטה על כתביהם.
"ברור שזה מפחיד, אבל באופן טבעי זה פשוט משתחרר. הדבר הכי מדהים שיכול לקרות לך ככותבת הוא שהדברים לא רק יצאו מרשותך, אלא גם באמת יגיעו לאחר, עם הספר, קרה איכשהוא שקיבלתי הרבה מיילים עם תגובות נהדרות, ושירים שהתלבטתי אם להכניס או לא, כי חשבתי שהם אישיים מדי, עלו לפתע בפייסבוק בהקשרים שלא נוגעים לי בכלל. זה הרי מה שקורה לנו עם ספרים. הדברים מקבלים נופך רחב, וברוחב הזה מקומו של הקורא. הרי כשאני קוראת, לא מעניין אותי מה עבר על דילן תומס, אני רוצה את השיר הזה לעצמי! או למשל, אחת המשוררות האהובות עליי היא סירקה טורקה. היא גרה ביער, האישה המוזרה הזו, ומטפלת בסוסים, לבד, באמצע פינלנד. אין שום קשר בין סירקה טורקה, לבין מה שקורה לי כשאני קוראת אותה. זה כבר משהו שהוא באופן בלעדי – שלי. המרווח הזה הוא די מדהים, לא?"