יום שבת, 20:00. הכרטיסנית מכוונת את הבאים אל אולם המוזיקה של תמונע המתחיל להתמלא. אנשים מתיישבים על הכיסאות המפוזרים בעוד ששתי נשים (טליה הופמן ועפרי עומר) עומדות זו מול זו. התאורה מכוונת אליהן, אבל הן לא על הבמה. הן עומדות על ידנו. הן חלק מהקהל. הן שותקות ומתבוננות זו בזו, כשרק כפות הידיים שלהן נוגעות-לא-נוגעות. יש מתח ברור - בין אחת לשנייה, אבל גם בין הקהל אליהן ובין הקהל לבין עצמו. כולנו, כקולקטיב, מתוחים ותוהים במה אנחנו מתבוננים. במבט מקרוב על השתיים אפשר לראות כי כל אחת מהן אוחזת בידה מגנט. הקירבה וההתרחקות של ידיהן אחת מהשנייה הן תוצרים של חומר. השתיים יכולות לעשות מה שהוא מורה להן, ופשוט להתמגנט זו לזו. אבל הן שומרות על מרווח. על התנגדות קלה הבוחנת את גבולותיה.
זה, בלי שממש שמנו לב, היה האפילוג לתכנית א' בפסטיבל אינטימדאנס 2015. אחריו הגיע מי שינווט אותנו באוקיינוס הסוער שהוא הערב הזה - המנחה, בגילומו של אריאל ברונז. הוא לא הציג את עצמו, ואנחנו לא שאלנו שאלות. עשינו מה שהוא אומר. הוא צעק, רדה והתריס, ואנחנו ישבנו מסביב והקשבנו. בלבוש מעורפל ולא מגדרי הוא תפס את תשומת הלב שלנו וגרם לנו לערנות מוגברת. כמו דמות היפר-מינית מקברט אפלולי הוא הגיח והסביר לנו על הערב שאנחנו עומדים לחוות. השנה, הפסטיבל ביקש מיוצריו לבדוק את יכולות ההתנגדות האנושית. ההשראה: היצירה התרבותית שנוצרה בתקופת רפובליקת ויימאר, שכל כולה הגיעה מתוך דחף פריצת גבולות והתנגדות לקיים. המחול של אותה תקופה קנונית (1918-1933) היווה את שורשי המחול הישראלי. כעת, כ-90 שנה מאוחר יותר, מקבל המחול העכשווי המקומי ביטוי חדש לאמירה והתייצבות מול הערכים הקיימים.
המנחה אומר לנו לקום מהמושבים וללכת לאולם השני, שם מקבלות את פנינו שני גרנות ושיר חכם בפנים לבנות ומדי צה"ל. הן מסתתרות מאחורי ציוד משרדי. "Which Dance", העבודה התיאטרלית של עדו פדר, היא שיר הלל לנעורים שלא ייתנו לצבא להרוס אותם. השתיים הן חיילות משועממות, שלא ממש מבינות לאן הן נלכדו. אבל המוזיקה ורוח הלחימה פועמת בהן, גם כשהן אמורות לשמור על ניקיון וסדר המשרד. הרבה מחול אין פה, אבל כן יש בניית אווירה מרשימה, כמעט קולנועית. זה מצחיק ומשוגע, ולכן ההתייחסות ל"אפס ביחסי אנוש" היא רק מתבקשת. הפינאלה החגיגי של דו-קרב בשימוש פומפות הביאה את היצירה לשיא ההתנגדות וההגחכה של מה שאנחנו מכנים "שירות נשי בצה"ל".
מחיאות כפיים. המנחה חוזר. הוא שוב מעביר אותנו אולם. הפעם זה לכבוד עבודתו של עידן כהן – "Si, Fuggire" (כן, בואי נברח). בהשראת האופרה "קפולטי ומנטקי" אירגן כהן זירת קרב. לא ברור מי יריב ומי בעל ברית, נדמה כאילו כולם מפסידים. הליברית, המבוסס על סיפורם של רומיאו ויוליה ומבוצע באופן יפהפה על ידי זמרות האופרה מיכל אלוני וקארין שיפרין (בליווי הפסנתר של נתנאל באס), מזכיר לנו שאין דבר טרגי יותר מאשר פוליטיקה. הרקדנים (תומר גולן, תומר גיאת, קורל פרידמן, גל קליק ונעמה תמיר) מתעללים זה בזה. הם מושכים, מעוותים ונאבקים זה בזו. הפסקול דרמטי והמחול לא פחות. הם מתפרסים על פני כל החלל, מנסים להיות לבד, אבל נמשכים בכל פעם מחדש לקבוצה. במקרה של היצירה הזו, ההתנגדות נידונה מראש לאובדן.
השתחוויות ושוב אנחנו נאלצים לקום מהכיסאות ולחזור לאולם ההופעות הקודם. על הבמה מחכה טלפון קווי ישן. ביצירה "יש לזה קול", היוצרת והמבצעת שירן ביבי מכניסה אותנו לעולם ללא סאונד. ליצירה אין מוזיקה; היא מכילה רק את קולה המלטף של ביבי ואת תנועות גופה, שמצליחות לדבר עבורה. כמו בהצגת יחיד, ביבי ניצבת בגאון מול הקהל. היא מספרת את סיפורה האישי. איך הייתה זו שמתווכת בין הוריה החירשים לעולם שבחוץ, השומע את כולם מלבדם. זו יצירה קצרה אך מטלטלת, המצליחה להעביר מסר ברור – איך שומרים על שפיות ורציונליות גם כשעושים את ההפך מהמצופה עלייך. תנועה פתאום מקבלת ממד חדש, הכרחי, המזכיר לנו כי יש כאלו שזקוקים לתנועות הגוף כמו אוויר לנשימה.
לבד על הבמה בשמלה אדומה, ביבי זוכה לתשואות רבות ואז נעלמת. המנחה מגיח שוב ולוקח אותנו לאולם השני. גם בו כבר היינו. ההליכה הזו כבר הפכה לחקוקה ומתורגלת אצלנו בגוף. באולם מחכה לנו אנדראה קונסטנזו מרטיני. "Trop*" שלו היא יצירה על גבול המדע בדיוני. גם היא שואו של אדם אחד. מרטיני מתחבט פה מול מסך הטלוויזיה הניצב מולו, אבל בה בעת הוא מתחבט מולנו, הקהל. הפרפורמר עומד פה בסימן שאלה – האם אנחנו אמורים לצפות, יחד עם מרטיני, בדמות שעל המסך, או לצפות אך ורק במרטיני, שניצב בשר ודם על הבמה? המופע הופך להיות מוטל בספק. האם אנחנו אלו ששולטים בו, כאשר אנחנו מספקים לו את הזמן והמקום, או שהוא, עם הבחירות הוויזואליות והמוזיקליות שלו, מחליט עבורנו מה יקרה עכשיו. התהיות האלו נשארות באוויר וממשיכות איתנו הלאה, גם אחרי שהיצירה מסתיימת. אז חוזר, בפעם האחרונה, המנחה שלנו. כעת הוא לוקח אנשים מהקהל ומכריח אותם לרקוד זה עם זה. אבל הקהל מתחיל להתפזר. הוא לוקח את השליטה ומחזיר את הזמן שהקציב לעצמו עבור ההופעה.
יותר מכל ארבעת היצירות יחד, דווקא ההליכה הבלתי רצונית אחר המנחה והפעולה המטרידה של מעברי אולמות הפכה את נושא הפסטיבל למוחשי: האם באמת יכולנו להתנגד לו? היו שלבים במהלך הערב שהרצון לצאת משם היה גדול. אבל אולי סקרנות ואופטימיות גרמו לנו להישאר ולהאמין משהו עומד להשתנות. או שמא היה זה החשש להיות אלו שיסומנו כ"נמלטים". ואולי, יותר מכל, היה זה הפחד מהמנהיג המאיים, שלא יעבור בשתיקה על יציאתנו הגסה מהקולקטיב אותו אסף, ולו לערב אחד בלבד.
נדמה כי פסטיבל אינטימדאנס הצליח להוציא אמירה חשובה ופילוסופית גדולה יותר מהיצירות עצמן. אמנם שזירתן במכלול הערב הייתה הכרחית, אך אי אפשר להגיד כי היה פה מחול יוצא דופן ומכונן, כמו שהייתה פה התעקשות על הוכחת כוחו הפילוסופי והמטאפיזי של המחול. ורק בשביל זה יש לעודד ולספק במה לפסטיבלים שכאלו.