יחסית לפחדנות שלהם, הזחיחות הקורנת מהקאסט של "מפיסטו", ההצגה החדשה של הקאמרי, מרשימה למדי. בתנועותיהם התזזיתיות של השחקנים על הבמה ניכרים המרץ והחיוניות של אנשים שמרגישים שהם נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון, של אנשים שמרגישים שהם עושים משהו חשוב. זה לא רק בידור, זו הצגה חשובה עם אמירה. חבל, אפוא, שאין לשובע העצמי הזה שלהם בסיס.
מדובר בעיבוד לרומן המפורסם של קלאוס מאן, המגולל את סיפורו של שחקן צעיר בגרמניה של שנות השלושים, אשר מתחיל כקומוניסט חתרן וגומר כפיון בשירות המשטר הנאצי, והכול בשם אהבת התיאטרון וההגשמה העצמית המקצועית. כשלעצמו, זהו סיפור על התמסחרות בצורתה החמורה ביותר, שלא לומר מכירה של נשמתך לשטן. העיבוד החדש, לעומת זאת, מעדיף להתמקד בפן הפוליטי שלו, מתוך הזמנה ברורה לצופה לשחק מצא-את-ההבדלים בין גרמניה הנאצית לישראל 2016. אפשר ממש לראות איך צוות ההצגה מדמיין בראשו את התל-אביבי הממוצע יושב בחושך ומשווה את מה שגרינג אומר על הבמה למה שמירי רגב אומרת בעיתונות, מסמן בחרדה גוברת והולכת את קווי הדמיון הרבים בין גרמניה של אז לישראל של היום, ומגיע למסקנה ההו-כה-מפתיעה: הפאשיזם מזדחל באיטיות ללבה של החברה הישראלית, בדיוק כפי שקרה אז - וכולנו הרי זוכרים איך זה נגמר.
"מפיסטו" היא מסוג ההצגות שממליצים עליהן לחברים לא כי הן טובות, אלא כי הן חשובות. אין בכך כדי לומר דבר על איכות ההצגה עצמה – הקאסט עושה עבודה טובה למדי, בייחוד איתי טיראן בתפקיד הראשי במהלך חציה השני של ההצגה והלנה ירלובה שזורחת בין השחקנים התומכים; התסריט אינו חף משנינויות; ההפוגות ההומוריסטיות מבורכות; וכן הלאה וכן הלאה – אבל כדי שהצגה אכן תזכה לפטור הזה, היא צריכה להיות חשובה באמת. ובעוד ל"מפיסטו" יש את הפוטנציאל להיות כזו, התוצאה בפועל שונה.
במחזה, שיא האקטיביזם הוא תיאטרון קומוניסטי חתרני שמועלה בבתי חרושת רועשים, בפאבים אפופי עשן וברחובות הומי פועלים. קאסט ההצגה בטוח שהוא זה האמיץ שמשחק בתיאטרון חתרני ובועט בישראל העומדת על סף חורבן, אבל הוא שוכח דבר אחד בסיסי: בין קהל הפועלים הנ"ל לבין זה שיבוא לבוש בהידור לקאמרי כדי לצפות ב"מפיסטו" אין כל קשר. מה הטעם לשכנע את המשוכנעים? אומץ אמיתי יהיה לקחת את ההפקה הזו בדיוק כמו שהיא ולהעלות אותה בהיכל התרבות באריאל – חוויה בלתי נשכחת הן לשחקנים והן לקהל. ההצגה הזו לא תהיה חשובה עד שיראו אותה האנשים הנכונים – והכוונה היא לא לשמאלנים התל אביבים (שחוטאים, אגב, בהתנשאות בלתי מבוטלת כלפי קהל היעד האמיתי שלהם).
עדיין רוצים לעלות עם ההצגה בתל אביב? אין בעיה. למה להשתמש במטאפורות? הצופה הממוצע אינטליגנטי ומנוסה מספיק כדי לחבר בעצמו את הנקודות ולפצח את ההשוואה שמעלה ההצגה עוד לפני הצפייה בה, אבל עורו לא עבה מספיק כדי לעמוד בשוק שתגרום הצגה בה הדמות הראשית היא מירי רגב עצמה, בלי מטאפורות ובלי דימויים. הספר "מפיסטו", למעשה, נכתב ב-1936, לפני תחילת המלחמה, ובכך עשה את זה בעצמו – נקודת המוצא שלו הייתה המצב הפוליטי הנוכחי במדינה, בלי מסכות, ונקודת הסיום הבדיונית שלו (שהתגשמה גם במציאות, למרבה הצער) היא זו שנשאה את האמירה. הפקה מחודשת שלו תוך שמירה על נאמנות לטקסט המקורי רק תחמיץ את האפקט הזה. ושלא נדבר בכלל על הכותרות שהצגה מופרעת כזו הייתה משיגה, בטח ובטח לו הייתה עולה בקאמרי.
אפשרות נשכנית נוספת היא לעשות הצגה אחרת, גם היא על עולם התיאטרון, שתתעד דווקא את מפלתו של צוות ההפקה המחודשת של "מפיסטו" בישראל של 2016. השחקנים האלה יהיו משוכנעים שדי בהפקה הזו כדי שלא ייחשבו לעומדים מן הצד בעוד הארץ בוערת, וכשהיא אכן תכלה, הם ימשכו בכתפיהם ויגידו: "אנחנו את שלנו עשינו".
וכל אלה, כאמור, הן רק אלטרנטיבות דהויות לדבר האמיתי: לצאת לרחובות. לשטוף את העיר ולהשמיע קול זעקה חזק כל כך שלא ניתן יהיה עוד להתעלם ממנו. נכון, זה דורש אומץ אדיר; נכון, זה לא מתאים לכל אחד – אבל זה הפתרון האפקטיבי ביותר. עוד פוסט מתמרמר בפייסבוק, עוד לייק לערימה, עוד ביקורת מחמיאה על הצגה כמו "מפיסטו" – אלה לא יעזרו. ואם כבר בוחרים באמנות כאמצעי פוליטי, צריך לוודא קודם שיש לכם ביצים.