בפרק Out of Focus מתוך הסדרה הדוקומנטרית "גיבורי תרבות" של ערוץ HOT8, הבמאי תומר היימן מתלווה לאוהד נהרין לחמישה ימים בניו יורק, לשם הגיע בסוף מאי 2007 לרגל העלאת יצירתו "דקה דאנס", בביצוע להקת המחול האמריקאית סידר לייק. הוא יושב ומתבונן ברקדנים בפעם הראשונה, ימים ספורים לפני הבכורה, ולצידו יושבות עדי סלנט ושני גורפינקל - רקדניות בת שבע לשעבר שהיו אמונות על ההעמדה. הוא מתלחשש איתן בעברית, מצביע עליהן ועובר לאנגלית: "טוב, חבר'ה", הוא אומר לרקדנים ברגע שהמוזיקה נפסקת והם יכולים לחזור לנשום, "הן אומרות לי שאתם קצת לחוצים". סלנט צוחקת ומכה אותו בעדינות חברית. "למה אתה מאשים אותנו?". "הן אומרות שבדרך כלל זה טוב יותר" הוא מסביר לכולם ומנסה להרגיע את הסביבה הלחוצה. "לא, לא, אני חושב שזה טוב".
בכמה שניות האלו שהיימן הצליח ללכוד אז בסטודיו הניו יורקי, אפשר לראות, וכמעט לחוש, בדינמיקה המיוחדת שבין נהרין לסלנט, העובדים כיום יחד כמנהלים אמנותיים שותפים בבת שבע. הם מכירים מאז 1994, אז הצטרפה סלנט לאנסמבל בת שבע - הלהקה הצעירה, רקדה שם שנתיים ובסיומן הוזמנה להצטרף ללהקה הבוגרת, בה רקדה עד 2001. מיד עם עזיבתה, היא קיבלה הצעה שאי אפשר היה לסרב לה - להפוך לאסיסטנטית של נהרין ולהעלות את עבודותיו בלהקות הטובות ביותר בעולם. היא עשתה זאת עד 2009, אז שוב קיבלה ג'וב מבטיח – לחזור לישראל באופן קבוע ולהפוך למשנה למנהל האמנותי של בת שבע.
היא אמנם לא מופיעה עם הלהקה כבר תקופה ארוכה, אבל מעריצי הלהקה עוד זוכרים באופן כמעט מיתי את היופי, הווירטואוזיות והחייתיות של סלנט, שהקפידה להישאר עד כה מאחורי הקלעים. כעת, כשהיא בת 41, היא סוף סוף לא מתביישת להודות שהבמה שוב קורצת לה, הן כרקדנית והן כיוצרת. "בשנה האחרונה זה התחיל לדגדג - ליצור ולרקוד שוב על הבמה", היא מספרת בראיון טלפוני בזמן הפסקת צהריים של יום חזרות עמוס. "לא מזמן יצא לי לרקוד בצ'כיה את הדואט 'בולרו' של אוהד, וכשהלל (קוגן, מנהל תכנית "בת שבע מארחת" - ש"ט) התייעץ איתי לגבי מי כדאי להזמין לערב יוצרים בסטודיו, פתאום הצעתי את עצמי. החלטתי לקפוץ למים". מפה לשם ועם המון ציפייה מהקהל, בשני הקרוב היא תעלה לבמה האינטימית של סטודיו ורדה במרכז סוזן דלל לערב חד פעמי במסגרת "אקזיט: יצירות מאת יוצאי בת שבע" שם תופיע עם "and so it is", סולו שיצרה לעצמה לפני כעשר שנים לצלילי השיר המוכר של דמיאן רייס.
אלו שמכירים את סלנט מקרוב, לא מופתעים מהצעד הזה. אף על פי שאת רוב חייה הבוגרים הקדישה להעברת המורשת הנהרינית לרקדנים בארץ וברחבי העולם, היו שנים לא מעטות בהן גם טיפחה קריירה מצליחה בתור כוריאוגרפית עצמאית. ב-2004 היא עזבה את ישראל ועברה לקופנהגן בעקבות בן זוגה אותו הכירה בבת שבע, הרקדן (כיום פיזיותרפיסט) יספר ת'ורפ הנסן, ושם יצרה עבודות לתאטראות ולהקות דניות שונות שהוצגו בפסטיבלים בארה"ב, אירופה וישראל. "כל ישראלי צריך לדעתי לגור כמה שנים בחו"ל" היא אומרת היום מתל אביב. "זה נותן פרספקטיבה. אתה מתחיל לשאול שאלות. פתאום אתה מבין שדברים לא חייבים להיות כמו שהם. בהתחלה חשבתי שהם (בדנמרק - ש"ט) חיים בסרט, ואז הבנתי שזה אנחנו שחיים בסרט".
היא חזרה לארץ ב-30 לאוגוסט 2009 עם בן זוגה ובתם הבכורה, ובראשון לספטמבר כבר החלה את העבודה בבת שבע. "זה היה ממש כמו להתחיל שנת לימודים חדשה". אז גם חוותה על בשרה את מה שלא מעט רקדנים אחרים בלהקה (כולל אוהד נהרין עצמו) חווים - כמה קשה זה לחיות בישראל עם בן זוג לא יהודי. "זה פשוט סיוט. מחפשים אותך על כל דבר. התחתנו אחרי שנולדה הילדה הראשונה. היית חושבת שזה יעזור איכשהו, אבל זה לא באמת הקל על המצב". אבל מה שבאמת שבר אותה התרחש אחרי לידתה של בתה השנייה. "כשבאנו לרשום אותה בבית החולים, לא הסכימו להכיר ביספר כאבא שלה. יכולתי לקחת סתם מישהו מהרחוב ולכתוב את תעודת הזהות שלו תחת שמה ואת זה כן היו מאפשרים לי".
הסיפור האישי של סלנט מהדהד דווקא לאחת מהחדשות היותר טובות שקיבלה לאחרונה להקת בת שבע - החוק שיזמה בשיתוף ח"כ איתן ברושי, המאריך מחמש לעשר שנים את תקופת השהייה בישראל של רקדנים, ספורטאים ואמני במה זרים, אושר בקריאה שנייה ושלישית וייכנס לספר החוקים. "אחרי שסיפרנו לרקדנים שעבר החוק, בייחוד לכאלו שעמדו לסיים את מכסת השנים שלהם (או אפילו כאלו שכבר עברו אותה), אפשר היה ממש להרגיש את אנחת הרווחה שלהם. יש פה רקדנים שפיתחו מערכות יחסים עם בני זוג ישראלים, וזה קשה שלא נותנים לחיות פה כמו שצריך".
ועדיין, למרות הקשיים, ועוד לפני שהתקבלה הצעת החוק, ההרשמה לאודישנים של האנסמבל הגיעו השנה לממדים שעוד לא היו כמותם. 572 מתמודדים מישראל, נמיביה, צ'ילה, הודו ובערך כל מדינה אחרת שאפשר לחשוב עליה, הגיעו בסוף השבוע האחרון לנווה צדק כדי לנסות להתקבל ללהקה ששמה הולך לפניה ברחבי העולם. כיום, אגב, יש חמישה רקדנים זרים באנסמבל (מתוך 17) ותשעה בלהקה הבוגרת (מתוך 19).
את רואה הבדל בין התקופה שאת היית רקדנית לבין הרקדנים של היום?
"כישרון זה כישרון. רואים את זה מיד. אבל אני כן שמה לב שתחום האימפרוביזציה מאוד התפתח מאז שאני הייתי רקדנית. כשהגעתי לאנסמבל הייתי אחרי 12 שנים בבת דור. כשאמרו לי להתחיל לעשות אימפרוביזציה ולהתחיל לזוז איך שאני רוצה – זה היה מפתיע, כמעט מוזר. אני חושבת שהיום רקדנים הרבה יותר מודעים לאימפרוביזציה בזכות גאגא. יש המון שיעורים בחו"ל ובארץ, אפילו סדנאות קצרות – זו שפה שנותנת כלים".
בזמן שסלנט עורכת אודישנים לאנסמבל, רקדני הלהקה הבוגרת נמצאים בעיצומו של סיבוב הופעות חורפי בצפון ארה"ב וקנדה. היא הצטרפה אליהם לשבוע בניו יורק, שם הופיעו עם "עבודה אחרונה" באקדמיה למוזיקה של ברוקלין, בעקבותיה קיבלו ביקורות משתפכות ב"ניו יורק טיימס". משם חברי הלהקה המשיכו למערב, אבל היא כבר הייתה במטוס חזרה לארץ. "אני טסה איתם, אבל לא לתקופות ארוכות מדי. עד לא מזמן, כשהילדים היו קטנים יותר, היה לי קשה יותר לעזוב, עכשיו אני יותר מרשה לעצמי". ברור גם למה היא רוצה להיות שם. "סיבובי ההופעות האלו חשובים ללהקה. יש בהם אנרגיה אחרת. הקהל עומד על הרגליים. אנחנו מופיעים באולמות נחשבים ומתייחסים אלינו כל כך יפה".
היית רוצה ליצור מתישהו ללהקה או לאנסמבל?
"כן. האמת שכן. מי לא היה רוצה ליצור לרקדנים כמו אלו של בת שבע? אני יודעת מה הם שווים. היכולות שלהם מדהימות. הייתי שמחה ליצור משהו עבורם".
פסטיבל "קו רוחב" מבית "בת-שבע מארחת" יתקיים עד יום רביעי, 15.2, במרכז סוזן דלל בנווה צדק, תל אביב (כרטיסים באתר הלהקה). יצירתה של עדי סלנט תעלה הערב (ב', 13.2) במסגרת "אקזיט: יצירות מאת יוצאי בת שבע"