במאה ה-21, בה תרבות האינסטנט שולטת ביומיום שלנו על כל ההפרעות האמורות בכך, מוסדות תרבותיים שמצליחים לשרוד לאורך זמן הם עניין נדיר. בקנה המידה הזה, הצגת היחיד "הנפילה" – שתציין במוצ"ש הקרוב 40 שנה לעלייתה – היא דבר בלתי נתפס. גם ניקו ניתאי – כוכב ההצגה ומנהל תיאטרון "קרוב" בו היא מוצגת – האמין שזה יקרה כשהעלה אותו לראשונה. "עבדתי על ההצגה קרוב לשלוש שנים", הוא מספר. "על התרגום, על העיבוד (מספרו של אלבר קאמי הנושא את אותו שם – נ.ב.). בהתחלה הצגתי אותה בבית שלי, בבתים של אחרים, ניסיתי למצוא את הדרך איך להעביר את היצירה הנפלאה הזו לקהל בצורה בלתי אמצעית. ואחר כך יצאתי עם ההצגה.

"מצאתי מקום - בית תה ליד כיכר דיזנגוף שנקרא 'בית הובן' (על משקל בטהובן). השמיעו שם מוזיקה קלאסית. וחשבתי, כמה זה ילך, 30, 40 הצגות? לקחתי אז מ'הבימה', שם עבדתי, גלימה בהשאלה לשלושה חודשים. אחרי חודשיים תפסתי שההצגה תלך יותר, הלכתי וקניתי את הגלימה ב-300 לירות. והגלימה הזו החזיקה מעמד 28 שנה, עד שנשרפה".

איך קורה שמשהו שהתחיל לפני 40 שנה ממשיך כל כך הרבה שנים?

"לא חלמתי שההצגה תרוץ כל כך הרבה שנים. אבל כנראה שיצירה כזאת גדולה מצאה את דרכה אל ליבם של אנשים מכל מיני סוגים. הופתעתי בהתחלה שבאו הרבה אנשים, באו נערים צעירים, שמצאו בה תשובה לחלק מהשאלות שלהם. זו יצירה שמדברת על האדם המודרני, על אדם בן זמננו, שמדבר על עצמו במילות גבוהות ומחזיק מעצמו איש הקדמה. ומאחורי זה מסתתר למעשה מין אדם שהיצרים שלו הם די שליליים והמוסר שלו כפול.

"הסיפור הוא על סנגור, 'סנגור המטרות הנעלות', שמגלה יום אחד שהוא בעצם טיפוס אגואיסטי שלא עוזר לאחרים, אלא בעצם בונה את עצמו. אז כנראה שהדבר הזה של העולם המודרני יצר את הכפילות הזו, וכל אחד היה יכול למצוא את עצמו בראי הזה של הדמות, שבסוף ההצגה אני מציג לקהל. אולי המפתח לכך הוא גם שיצרתי קשר עם הקהל. הקהל הוא בעצם לא קהל, הוא פרטנר. ובצורה כזו כל אחד מעורב, ואחרי ההצגה נשארים עוד הרבה לדבר, כל אחד על עצמו, לדבר על כל ההשלכות. וזה אולי סודה של יצירה גדולה".

הנפילה (צילום: אריקה לינור קוצ'וק,  יחסי ציבור )
הנפילה | צילום: אריקה לינור קוצ'וק, יחסי ציבור

איך נולד הזקן

את דרכה החלה "הנפילה" ב-7 במרץ 1975, לא הרבה אחרי מלחמת יום כיפור. היא חנכה ב"בית הובן" מסגרת חדשה, מעין "קפה תיאטרון" של אותם ימים, נעדר במה וקרוב לקהל. במהלך השנים היא עברה גם כמה שינויים, שחלקם נולדו מתוך ההופעות עצמן. "ברוסיה, למשל, בסוף ביקשתי מהבחורה שקפצה למים לא הצלתי אותה, שתקפוץ עוד פעם, שתיתן לי הזדמנות שנייה", נזכר ניתאי, "ופתאום הקהל היה כל כך רגיש, אז ביקשתי מהם שיחזרו אחרי על הבקשה. זה היה רגע מצמרר! ומאז אני שומר אותו בהצגה".

ניתאי מספר שיש רגעים רבים כאלה, "דברים שממש נחתו עליי מהשמיים. זה סודה של ההצגה – שהיא תמיד פתוחה לאפשרויות שונות. שואלים אותי, איך אתה מתקרב ל-4,000 הצגות ולא נמאס לך? לא נמאס לי מפני שבכל פעם אני נפגש עם אנשים וכל ההצגה אני מרוכז בהם, לא בי. בהם ובמה שקורה להם לאורך הסיפור. אני מנסה לפענח אותם וליצור איתם קשר".

אתה מרגיש שדמותו של הגיבור, ז'אן בפטיסט קלמנס, השפיעה עליך באופן אישי?

"אוהו, יש כאלה שכבר לא מבדילים ביני לבינו. למשל, העניין של הזקן. קלמנס הוא איש אלגנטי, עם רמת חיים גבוהה. הוא בורח לאמסטרדם מהגילויים שהוא גילה על עצמו בפריז, ושם באמסטרדם הוא הופך לחצי זרוק כזה. אז חשבתי, אני אתן לזקן לגדול חופשי, כמה זמן תחזיק ההצגה? חודשיים, שלושה? וכך נשאר הזקן, נהפך לסמל מסחרי, מאז אני לא מוריד אותו. הנכדים שלי לא מכירים אותי בלי זקן. פעם איבדתי תפקיד בסרט כשביקשו שאוריד אותו. אמרתי, איך אני יכול להוריד? יש לי את 'הנפילה'. אמרו לי 'תדביק'. אבל איך אני יכול להדביק זקן כזה?".

אבי הפרינג'

רבים מזהים את ניתאי כגיבור "הנפילה", והוא לא משתגע על זה. "עשיתי כל כך הרבה דברים, וגם עכשיו. הצגות יחיד – 'פינוק מטריף' ו'געגועים לטחנות רוח'. הצגות שאני עושה עם אחרים – 'אדון בקבוק', 'במערכה האחרונה', 'המלך ליר'". וכמובן, אי אפשר לשכוח את דמותו של אסף מ"קשת וענן".

"יש כאלו שפוגשים אותי ואומרים 'אני ראיתי אותך לפני 30 שנה, כשהייתי נער או נערה'", מספר ניתאי, "וזה נוגע ללב. ואני מנסה גם כן להעביר שיראו את הדברים האחרים, אבל אני לא יכול להתנער ממה שההצגה הזאת נתנה לי ואיך שהיא מציגה אותי בפני האנשים האחרים". מעבר לזה, היא מיצבה את מעמדו של ניתאי כאחד מהאבות החלוצים של התיאטרון העצמאי בארץ. יש שיגידו – "אבי הפרינג' הישראלי".

"אני אמן שניסה להסתכן והעלה משהו, ממש בכוונה לשבור את הראש", אומר ניתאי. "מה שהשפיע על אחרים – שהם יגידו. אני יודע שהיא השפיעה מאוד עלי ועל האנשים סביבי. היה לי אומץ לצאת מהממסד ולהתחיל לנסות דברים בפרינג' – אז קראו לזה 'אוף דיזנגוף'. ניהלתי קרוב לעשרים שנה את תיאטרון 'הסמטה', ועכשיו את תיאטרון 'קרוב'. גם אחרי שהמקום נשרף, מצאתי את הכוחות להתחיל מחדש".

ותמשיך לרוץ עם ההצגה עוד 40 שנה?

"(צוחק) זה קצת מוגזם. אני מרגיש שאני בכלל בקושי יכול להיפרד מהיצירות שלי, הבימתיות. כשהן הופכות לחלק מהחיים, זה כאילו שאם אני נפרד מהם, אני קצת הורג משהו מעצמי. התחושה היא של להיוולד מחדש תוך כדי ההצגה. נכנסתי פה לגן עדן כזה, חדש. כל הזמן יש לי האומץ להסתכן. הלוואי שלא אאבד את זה".

וגם: קובי מימון שובר שיאים

היום נפתח בראשון לציון "צוחק מי שצוחק ראשון" - פסטיבל הקומדיה וההומור הראשון, על שמו של ספי ריבלין ז"ל (שהיה תושב העיר). הפסטיבל נערך ברחבי העיר, וכלל הצגות, הופעות בידור ופעילויות לכל המשפחה. בין השאר תוצג הערב בהיכל התרבות העירוני ההצגה "תעלת בלאומילך" של תיאטרון הקאמרי, על פי סרטו של אפרים קישון ובבימויים של גורי אלפי (שגם מככב בה) ואלי ביז'אווי.

עוד בתכנית: תחרות בין סטודנטים מבתי ספר למשחק המציגים מונולוג קומי בפני חבר שופטים מקצועי בראשות הבמאי משה קפטן, ומתחרים על מלגת לימודים על שם ריבלין; מופעי חוצות בכיכובם של כוכבי ילדים כמו יובל המבולבל ואליאנה תדהר; מופעי בידור וסטנד אפ של מיטב האמנים (ישראל קטורזה, עדי אשכנזי, עידן אלתרמן ואבי גרייניק, גורי אלפי ועוד); ומרתון הסטנד אפ של קובי מימון, המנסה לשבור את שיא גינס להופיע במשך 42 שעות ברציפות. מימון כבר התחיל. אתם מוזמנים להצטרף.

אין תמונה
תפסנו אותו באמצע. מימון