סבטלנה אלכסייביץ' (צילום: ap)
צילום: ap
זכייתה של הסופרת הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ' בפרס נובל עשויה להתפרש בעולם הספרות, ככל הנראה שבצדק, כמהלך דווקאי. האנשים שהביאו לכם את פטריק מודיאנו (2014), תומאס טרנסטרמר (2011) והרטה מילר (2009) בחרו פעם נוספת להעלות על הכס דמות אנונימית למחצה שכמעט ואינה מוכרת מחוץ למדינת המוצא שלה. בימים שלפני ההכרזה אלכסייביץ' נתפסה אמנם כהימור סביר ביותר לזכייה, אך רק בקרב הקהילה הספרותית המודעת היטב להיגיון התמוה שמנחה את ועדת הפרס. עבור הקורא הישראלי, שטרם פגש בתרגום עברי לאחד מספריה (זו לא אשמתו, פשוט אין), היא עדיין רק שם שקצת קשה לבטא.

בניסיון לקושש כמה התייחסויות לזכייתה פנינו לדמויות בולטות בעולם הספרות המקומי; אף אחד מהם לא הכיר את אלכסייביץ' באופן מעמיק דיו כדי להגיב (מתרגמת מובילה, המבקשת להיות מזוהה עם ספרות רוסית בלבד, אפילו מעט כעסה שהטרחנו אותה בהתייחסות לסופרת ממוצא בלארוסי). פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, הגן על הבחירה בטענה כי "זה שאלכסייביץ' אינה מוכרת לנו נובע מהפרובינציאליות שלנו. ועדת הנובל בוחנת מועמדויות מכל העולם ומנסה להעניק את הפרס גם ליוצרים שאינם ממדינות מרכזיות". 

העורכת והמתרגמת סיוון בסקין עמדה בהרחבה על חשיבות הענקת הפרס דווקא לסופרת הבלארוסית: "אלכסייביץ', בדומה לסופרים קודמים בשפה הרוסית שזכו בפרס, ממש לא אנונימית. כבר ב- 1985 היא פרסמה את אחד הספרים החשובים ביותר על מלחמת העולם השנייה, על פי עדויותיהן של נשים רבות מאוד שהשתתפו בה. המבט הנשי על המלחמה היה בגדר חידוש אדיר ואמיץ מאוד. היא פרסמה גם ספרים על אסון צ'רנוביל, על האסון שבנוכחות הצבא הסובייטי באפגניסטן, ועוד. היא מתנגדת עקבית לדיקטטורה ששולטת במולדתה בלארוס, ונאלצה לגלות משם. יש לה תרומה אדירה לספרות, לביקורת פוליטית, לכתיבה היסטורית, לפמיניזם".

עם איזה ספר היית ממליצה לקוראים להתחיל?

"ספר המלחמה 'פני המלחמה אינן נשיות' הוא מאלף במובן הישיר של המילה".

אלכסייביץ' נולדה ב-1948 לאב בלארוסי ואם אוקראינית. לאחר סיום התיכון היא עבדה ככתבת במספר עיתונים מקומיים ומאוחר יותר במגזין הספרות הבלראוסי "נימן". במסגרת העבודה העיתונאית שלה היא נחשפה לעדויות רבות של תושבי האזור מתקופת מלחמת העולם השנייה, מלחמת אפגניסטן ואסון צ'רנוביל, שישולבו לאחר מכן ביצירותיה. לאחר שנרדפה על ידי שלטון לוקשנקו עזבה את מולדתה בשנת 2000, ושבה רק ב-2011. במשך השנים זכתה בעקבות יצירתה ב-11 פרסים, להוציא את פרס הנובל.

סגנון הכתיבה של אלכסייביץ' איננו שגרתי. היא מזוהה עם סוגה שניתן להגדירה כ"פרוזה תיעודית", כאשר היא משלבת בספריה עדויות של אנשים שחיו בצל האירועים ההיסטוריים שבהם היא עוסקת. במאמר שפורסם לפי כשנה בניו יורקר, תמך פיליפ גורביץ' בזכייה עתידית של אלכסייביץ' על אף שיצירותיה אינן בדיוניות במובהק: "אלכסייביץ' בונה את הנרטיבים שלה על הטראומות הלאומיות של רוסיה, דרך מלחמת הסובייטים באפגניסטן או אסון צ'רנוביל, דרך ראיונות עם אלו שחיו את האירועים הללו, ושוקעת בתוך העדויות שהיא גובה. אך הקול שלה שווה הרבה יותר מסך כל הקולות שלהם. לכל סגנון הבעה יש את הדרישות הפורמליות שלו. עבור כתיבה שאיננה בדיונית, הדרישות הן ממצאים ותיעוד, אבל כתיבה טובה באמת תיעשה על ידי סופר שהדמיון שלו חופשי כמו מי שכותב רומנים, שירים או מחזות".

ראשת האקדמיה השבדית שרה דניוס אמרה על זכייתה של אלכסייביץ': "היא מציעה לנו חומר היסטורי חדש ומעניין, ולמעשה פיתחה סגנון כתיבה ייחודי משלה. היא עיתונאית בלתי שגרתית, והאיכויות הספרותיות שלה מדהימות".

גם ברשת עדיין מנסים להבין במי מדובר: 





מי את סבטלנה? רציתי לכתוב משהו על זוכת פרס נובל לספרות אבל אני לא יודע עליה כלום(שזה לא מפתיע ). אף אחד שאני מכיר לא יוד...

Posted by Gadi Eidelheit on Thursday, October 8, 2015