"רובנו לא עושים אומנות כי אנחנו חושבים שאנחנו לא יצירתיים. בשיטה שלי, בעזרת שני כפתורים ובננה, כל אחד יכול ליצור פרצוף עצוב או שמח ומשם לקחת את זה הלאה. כל אחד והמשחק שלו". האומן והמאייר חנוך פיבן מוכר בעיקר מעבודותיו הקריקטוריסטיות המבוססות על חומרים וחפצים יומיומיים. פיבן יצר במהלך השנים לא מעט דיוקנאות של אנשי ציבור, שכללו גם אמירות חברתיות ופוליטיות. בשנים האחרונות הוא גם מעביר באופן קבוע סדנאות יצירה לטיפול בטראומה. בשבועות האחרונים בהשראת האסתטיקה של פיבן, נוצרו ערכות ביתיות ליצירת דיוקן עצמי שמיועדות לילדים המפונים ברחבי הארץ.
הפרויקט, שנהגה ומתופעל על ידי "טרמינל עיצוב בת-ים", נקרא בשם הדו-משמעי "מה בפנים" והוא מכיל ערכה שמורכבת מקרטון ביצוע, מספריים, דבק ומלאי של פרטים קטנים שיצאו מכלל שימוש כמו סרטים, בדים, פקקים תכשיטים ועוד. הערכה גם כוללת גלויה עם קוד QR ששולח לסרטון שבו פיבן מסביר כיצד להשתמש בערכה לצד שאלות מנחות כלליות, כמו "האם לאיזשהו חפץ ביצירה יש משמעות מיוחדת עבורך?", "איזה שם הייתה רוצה לתת ליצירה?" ו"מה היצירה מספרת עליך?".
במקביל ליצירה עצמה, כל משתתף ומשתתפת מוזמן להעלות ולשתף את התוצר שלו בגלריה וירטואלית מיוחדת שמאגדת את כלל היצירות, או כמו שפיבן קורא לזה: "מיפוי ואיסוף של סיפורים של ילדים/מבוגרים מפונים", והשאיפה היא לקיים בהמשך גם תערוכה פיזית של כלל היצירות בטרמינל בת-ים.
>> הגלריה הווירטואלית של "מה בפנים"
"בעולם הטיפול באומנות כל מה שאתה עושה הוא סוג של דיוקן עצמי"
"אנחנו לא באים כמטפלים באומנות", מדגיש פיבן בשיחה עם mako. "המטרה היא לפתוח מרחב להתרעננות, להפוגה וגם לאפשר לאלמנטים של ריפוי יצירתי להופיע. בכל זמן, ובטח עכשיו עם תחושת חוסר השליטה, יש לנו את מרחב היצירה ושם את הכוח לשנות, לתקן, לחלום. עולם היצירה הוא מרחב מוגן. ובמרחב הזה אפשר לנסות לחשוב ולהרגיש דברים שבעולם האמיתי אולי ייראו לאחרים שטותיים חולמניים ומנותקים מהמציאות".
שיטוט בגלריה הווירטואלית ממחיש את היכולת לברוח לרגע מהמציאות ובמקביל לבטא את אותה המציאות באופן יצירתי ואולי אפילו מעט תרפויטי. בגלריה אפשר לראות לצד שלל דיוקנאות עצמיים, גם יצירות אחרות שמדגישות את ריבוי הקולות של הפרויקט שמתעסק במה שבפנים ובמה שב-פנים; מרפרנס ליצירה הקלאסית "הצעקה"' שנוצר על ידי שתי נשים מבוגרות מקיבוץ צאלים ועד ביטוי מופשט ומלא חיים של הרי אילת שנוצר על ידי נער מקיבוץ רעים - הכול כאמור בעזרת חפצים ושברי חפצים חסרי שימוש מוגדר.
"הדיוקן העצמי לא חייב להיות פרצוף", אומר פיבן. "בעולם הטיפול באומנות כל מה שאתה עושה הוא סוג של דיוקן עצמי ועוד דרך לספר משהו על עצמך. במפגשים שעשינו עם המפונים היו לא מעט אנשים שבחרו ליצור דברים אחרים שנוגעים בהם, מהכלב שנעלם להם בשבת או שחזור של מפת האירועים של אותו היום. משחק בחפצים הוא משחק חופשי וכל אחד מטעין את המשמעות שלו בחפץ. היה מישהו מבארי שפגשנו בים המלח שכל מה שעניין אותו זה ליצור ידיות של ממ"דים. הוא סיפר שלמזלו אף אחד לא ניסה לפתוח אצלו את הידית של הממ"ד כי הם היו עסוקים לגנוב לו חפצים מהבית".
בשבועות הראשונים של המלחמה פיבן ערך מספר סדנאות עם המפונים מהדרום במלונות באילת ובים המלח. לדבריו, זה גם מה שאפשר לו באופן אישי להתמודד עם ההלם והאלם הראשוני. "בתור אומן היה לי מאוד קשה לבטא משהו גדול ומשמעותי בימים הראשונים למלחמה. בחרתי להשתמש בכלי שאני מאוד אוהב ומאמין בו והוא היכולת להשתמש באומנות כדי לפגוש אנשים אחרים וליצור יחד. אולי "האומנות" שלי ברגעים האלו היא הפתיחה של המרחב האומנותי בשביל אחרים שיוכלו גם הם ליצור".
"בכל החפצים האלו אין אידיאל של יופי"
הן כיוצרים והן כצרכני אומנות מכל סוג, בחודש פלוס האחרון כולנו חווים את האתגר בלנסות ולצלול לתוך מרחב קצת אחר, מרחב שיש בו עוד דברים חוץ מהמציאות. על פי פיבן, מעבר למוטיבים התרפויטים שיש בתהליך היצירה, החשיבה השונה והמופרעת לעתים שנדרשת ושמתאפשרת במשחק המינימליסטי עם חפצים בסיסיים מאפשרת לנו עוד משהו, תשומת לב לאינטואיציה שלנו.
"יצירה בחפצים מאמנת אותנו לתשומת לב. זה גורם לנו להיות ערים יותר, רגישים יותר, לאחרים ולעצמנו. ואם יש משהו שיכול לעזור לנו עכשיו, זו היכולת להקשיב לאינטואיציה שלנו לא לקבל את המובן מאליו. את מה שאחרים אומרים לך, מה שהמדינה אומרת לך. וזה רלוונטי כמובן לא רק בעת מלחמה ולא רק בישראל".
מבחינת פיבן, זה ממש לא אומר להתעלם מהחברה, אבל בתוך הביחד אפשר וצריך למצוא את נקודת המבט האישית. "העיסוק באומנות מאמן אותנו בזיקוק של משהו שהוא משמעותי עבורי. מה שאני רואה זה לא מה שאתה רואה והמשמעות שאני נותן לבורג הזה היא לא המשמעות שאתה תיתן לו. יש כאן שבירת פרדיגמה על איזשהו אידיאל של יופי שאמורים לחתור אליו - בכל החפצים האלו אין אידיאל של יופי. אנחנו מדברים על משהו סובייקטיבי. אני מנסה שאנשים ייצרו לא משהו יפה אלא משהו משמעותי".
"גם עם מה ששבור אפשר לחיות ואפשר ליצור"
"טרמינל עיצוב בת ים" הוקם לפני ארבע שנים והוא כולל חממת עיצוב שמכשירה מספר מצומצם של מעצבים מדי שנה וגלריה חברתית עם תערוכות מתחלפות (אחת מהן הציגה בתחילת השנה את עבודותיו של פיבן). במקביל יש בטרמינל שלושה מפעלי שיקום שמעסיקים כ-60 מתמודדי נפש, אחד מהם הוא "בית הסכתים" שמנוהל על ידי מתמודדי הנפש ומשדר פודקאסטים באופן קבוע. בשבועות האחרונים הועלתה תכנית חדשה בשם "לצאת מהכורסה" עם פרקים קצרים שמסקרים יוזמות עצמאיות שפעלו ושפועלות בשטח. באחד הפרקים רואיין "רמי", שהסתובב שעות ארוכות בשטח, איתר וחילץ עשרות מהמשתתפים במסיבה ברעים שהסתתרו באזור.
פרויקט "מה בפנים" התחיל בסדנה שהעביר פיבן למתמודדי הנפש בטרמינל במסגרתה הם יצרו את הדיוקן העצמי שלהם ולאחר מכן התחילו לארגן את הפרויקט כולו מאיסוף ומיון החפצים ועד הכנת ערכות היצירה. "גייסנו חומרים וחפצים לא שמישים משורה של עסקים שנרתמו ואנחנו מחלקים את הערכות בכל חלקי הארץ", מספרת אניה שני, מנכ"לית הטרמינל ומציינת כי כבר למעלה מ-3,000 ערכות נרכשו ע"י מפעל הפיס, עיריית בת-ים ועוד וחולקו באשקלון, אופקים וחוף הכרמל. "במקור ייעדנו את הפרויקט לילדים אבל גם מבוגרים מראים השתתפות פעילה. אפשר כבר לומר שזה מיועד לגילי 0-99. אחרי המלחמה נזמין את כולם להציג את היצירות בתערוכה שנקים בגלריה".
"מה שיפה ב'טרמינל עיצוב בת ים' שבניגוד לתדמית רווחת שמתייחסת לעיצוב כדרך לשרת את התעשייה ולגרום למישהו להרוויח יותר כסף, הם מבינים עיצוב ככלי חברתי ואני מזדהה איתם", מציין פיבן. "עבורי, גם אומנות בכלל ואיור בפרט הם דרכים לתקשר עם העולם ולא להתנתק מהעולם, דרכים לפגוש אנשים ולא להסתתר מאנשים דרך איזושהי פרסונה בלתי מושגת. אני לא רוצה שהאומנות שלי תהיה בלתי מושגת".
"יש גם משהו מטאפורי לתקופה הזאת בלקחת דברים שבורים ולחדש אותם, להביט על משהו מיותר ולא רלוונטי ולתת לו פוטנציאל מכיוון אחר. גם עם מה ששבור אפשר לחיות ואפשר ליצור".