אין תמונה
האיש וה"Legend"
"One good thing about music, when it hits you, you feel no pain"

הוא הכה בי לראשונה ב-1995, ממש במקרה ובלי כוונה, אחרי לילה מבאס במיוחד. זה היה בערב יום שישי, שלוש שעות אחרי שאני וחבריי ניסינו להשתחל לאיזו מסיבה באזור התעשייה של נצרת עלית. הגענו עם מכנסי X-boy ופלטפורמות ועמדנו בכניסה למועדון במשך שעתיים וחצי, אבל מי שסירב להכניס אותנו התעקש במיוחד. עד היום לא הבנתי למה.

את הדרך חזרה הביתה - עניין של כחצי שעה הליכה - עשינו בשקט מוחלט, מבואסים ומלאי עלבון. כשהגענו לשכונה נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש ביום שלמחרת. רגע לפני שהסתובבתי לכיוון הבית, קלטתי בזווית העין דיסק צרוב זרוק על המדרכה. דיסק בלי עטיפה, בלי ייחוד. סתם כזה, כסוף ובוהק. מילה אחת הייתה רשומה עליו: "Legend".

"There's a natural mystic blowing through the air"

את הלילה ההוא, שבועות לפני חגיגות בר המצווה שלי, כנראה שלא אשכח לעולם. גם לא את הבוקר שלמחרת, בו נשארתי בחדרי ולא יצאתי לפגוש אף אחד. משהו השתנה בי באותו לילה. משהו קרה ברגע שהכנסתי את הדיסק הצרוב והשרוט לדיסקמן ולחצתי Play.

המקצב, המילים, הרוגע והשלווה. האווירה, החיוך, הנושאים הכאובים והקול החודר שמסוגל לנפץ כל מחסום של רגש. לא היה לי מושג מי שר שם, אבל המוזיקה שטפה את כולי. עצמתי עיניים וצללתי בלי לדעת לאן. אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל זה בדיוק מה שקרה – משהו מיסטי. משהו שישנה את חיי לנצח.

"Wake up and live"

"Legend" ליווה אותי במשך שש שנים - בבגרויות ובכישלונות, בחיי הקומונה בקיבוץ וביום הגיוס. בכל פעם שחיפשתי משהו שירומם את נפשי או סתם ינתק אותי לרגע מהמציאות, הייתי שוקע אל הצלילים של מארלי: מחייך ב"Could You be Loved", מתרגש ב"Redemption Song", ובולע את הדיסק בכל פעם מחדש כאילו אני מאזין לו בפעם הראשונה. זו הייתה התרפיה שלי, התרופה לכל דבר, ורק שש שנים אחרי שמצאתי את הדיסק הזה שרוט ברחוב, הבנתי את כוחה של המוזיקה שלו. הבנתי למה.

אבא שלי נפטר באביב 2002 - חודשיים אחרי שרשרת החיול בבקו"ם, יומיים לפני סוף הטירונות. נפלתי לתהומות קשים, העצב היה בכל מקום, ומשמעות החיים קיבלה פתאום סטירה מצלצלת.

אלו היו החודשים הקשים בחיי. הדחקתי את רוב מה שעבר עלי באותם ימים. אבל בתוך החור השחור של התקופה ההיא, משהו אחד נשאר. משהו – בעצם, מישהו – שעזר לי יותר מכולם. בוב מארלי הרים אותי מהרצפה. הוא הקשיב לי ואני הקשבתי לו. כל מילה שלו חדרה פנימה וטיפלה בחלק אחר בגוף שלי. המוזיקה שלו הייתה התרופה היחידה שהצליחה לרפא את העצב. השירים שלו שינו בי משהו. המסרים הפכו אותי לאדם אחר.  

"None but ourselves can free our minds"

מארלי המשיך ללוות אותי כל הזמן, וככל שעברו השנים חפרתי עמוק יותר בכל מה שמתחבא מאחורי השירים שמסוגלים לגרום גם לילד בן שלוש לנוע ולחייך. קניתי עוד ועוד דיסקים, קראתי כל מילה בכל שיר, חקרתי את תרבות הראסטפארי, הפסקתי להסתפר.

חמש שנים ליוו אותי הראסטות שצמחו (ואז נשרו) מעצמן. עם כל סנטימטר של שיער שצמח, צמחתי גם אני. קראתי וחקרתי, התעניינתי ונפעמתי מהאידיאולוגיה הכל כך פשוטה הזו, שקוראת לאהבה אחת, חיוביות, עזרה לאחר וחיוך. רק אנחנו יכולים לשחרר את התודעה שלנו מעבדות, ואני מצאתי את הדרך - דרך הראסטה. נביא ורב כבר יש לי, עכשיו כל מה שנותר לי הוא ללמוד, לצמוח ולאמץ את דרך החיים הזו. כי זה היופי של הראסטה, בבסיס הכי פשוט שלה – כולנו אחד, בלי הבדלים שרבים אחרים אוהבים להדגיש. אדם לאדם אדם. הפוזיטיב וייב הוביל אותי. האהבה השתלטה עלי.

"To divide and rule could only tear us apart"

מה שתמיד הדהים אותי בכל הנוגע למוזיקה של מארלי היה הטיפול שלה בנושאים כאובים באמצעות ליריקה פשוטה וחדה, עטופה בצלילים שמחים ואופטימיים. למשל, בגזענות. בואו נדבר רגע על גזענות.

גדלתי בעיר סופר-מעורבת: יהודים וערבים, אתיופים ורוסים, ארגנטינאים ורומנים. נתקלתי בגזענות בכל מקום, וסלדתי ממנה. מארלי עזר לי; הוא ראה בגזענות את הרעה החולה של האנושות, והוא טיפל בה בצורה מושלמת. הוא תמיד כתב נגדה, דיבר עליה בכל ראיון ונאבק כדי להעלים אותה. למרבה הצער, אי אפשר להגיד שהמאבק הצליח. הדרך לניצחון מוחלט על הגזענות ארוכה כמו הדרך מקינגסטון לתל אביב.

"Who feels it knows it"

ראסטה פיפל יודעים את זה. הם מרגישים את זה.

דתיים יקראו לזה "אלוהות", טבעונים – "חמלה". כל אחד עם מה שהוא מרגיש בפנים. אצל האנשים של מארלי – האנשים שעליהם שר בהמנון "Exodus" - מדובר בווייב פנימי שמתפרץ בכל פעם ששיר שלו מתנגן. אלו האנשים שמעדיפים לחשוב על הטוב ולבטל את הרע. לפזר אהבה, לגרום לחיוכים, ולשמוח על החיים האלה גם ברגעים מסריחים - ולא חסרים כאלה.

אני מרגיש את זה ואני יודע. אבל לא חשוב לי שכולם יידעו. פעם זה היה מוחצן יותר, עם הראסטות וה"מדים". היום זה כבר תפס מקום הרבה יותר פרטי, עמוק בפנים. לא כל מי שמכיר אותי יודע שאני כזה, וזה לא באמת חשוב לי. אותי תפסה הראסטה בזכות מארלי, ואני חייב לו את זה לגמרי. היום זה לגמרי ביני לבינו. ביני לבין אבא שלי. ביני לבין ג'ה. אין לי איך לברוח מעצמי.

"Herb for my wine, Honey for my strong drink"

הפסקתי לשתות אלכוהול בגיל 17 בערך, אחרי התנסות רעה מאוד עם טקילה זולה. אני שותה מדי פעם איזו בירה מסקרנת או כוס יין כהה, אבל בגדול, הפסקתי לשתות אלכוהול. לא מתחבר.

גם בוב לא אהב אלכוהול. גם הראסטות לא ממש אוהבים. בשביל מה להם? יש להם עשב. אז נכון, ברור שאני יוצא דופן, ואני מבין את זה בכל פאב מחדש, אבל משהו בסם האלכוהולי נוגד את האידיאולוגיה הזו, בעיקר במינונים גבוהים. אני יכול לספר לכם על מגרעות האלכוהול, אבל אני לא חושב שמישהו יקשיב לי. אז עדיף שאדבר על העשב.

הגאנג'ה היא הדבר שמזוהה עם מארלי יותר מכל (חוץ מהראסטות). ואני לא יודע איך הצליחו לחסל כאן את התדמית של מתנת הבריאה היפה הזו. אם אתם שואלים אותי, רוב מי שמתנגד לגאנג'ה פשוט למד שהוא צריך להיות נגדה. מבחינתי זו עוד עבדות מנטלית שהגיע הזמן להשתחרר ממנה. ויפה עשור אחד קודם.

"Forever Loving Jah"

מה שמארלי עשה בעולם ועבור העולם הוא לא פחות ממדהים. אני לא חושב שיש עוד אמן בסדר הגודל שלו בכל מה שקשור להמשכיות המוזיקה והדרך שלה לפעום בלבם של המאזינים לה. נכון, יש לנון והנדריקס, יש מוצארט וטופאק. אבל אף אחד לא שרד את השנים שחלפו כמו מארלי.

זה יכול להיות ילד בן שלוש שמאזין למארלי בפעם הראשונה בנענועי ראש, או מוכר סביח שלא יכול להוריד את החיוך גם אחרי תשע שעות של משמרת מפרכת. כל אחד מכיר לפחות שניים-שלושה שירים של איש הדת הכי גדול במוזיקה העולמית. כל אחד מכיר את השירים של הנביא הכי גדול שהצמיח עולם המוזיקה. האיש הזה המציא משהו מחדש. האיש הזה המציא אותי מחדש.

עוד ב-mako תרבות: