"הלב כל כך מכווץ מהסיפור הזה": אתמול (א') הובאה למנוחות יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת. זה קרה ב-1988, וגרינברג הייתה נערה בת 14, חדשה יחסית בקיבוץ. במשך ארבעה ימים היא נאנסה על ידי 11 נערים תושבי הקיבוץ, ואורחים שהגיעו לבקר את משפחותיהם בקיבוץ לרגל החופש הגדול. רק שישה מהם עמדו לדין, ורק ארבעה הורשעו (אחרי שזוכו בבית המשפט המחוזי): אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון.
חמש שנים לאחר המקרה, המחזאית עדנה מזי"א כתבה בהשראתו את המחזה "משחקים בחצר האחורית", שעלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של עודד קוטלר. ההצגה עלתה במקביל לערעור בבית המשפט העליון, שבעקבותיו הורשעו ארבעת האנסים. לבת דמותה של גרינברג קראו בהצגה "דבורי", ובגרסה הראשונה שלו גילמה אותה השחקנית מיכל מתיתיהו; כמעט 30 שנים לאחר מכן, ההצגה עלתה בתיאטרון בית ליסין בפעם השלישית, כשבתפקיד דבורי כרמל בין ("המפקדת").
"אי אפשר לתאר סוף עגום יותר ממה שכבר הצטייר עבורה לפני היום הזה", אומרת היום בין בשיחה עם mako. "הלב כל כך מכווץ מהסיפור הזה. כבר היה לו סוף, ובכל זאת העובדה שהוא נחתם במוות איכשהו הופכת את זה למעוות עוד יותר".
"אני מאוד רציתי את התפקיד הזה", היא אומרת. "נלחמתי עליו. הרגשתי שאני אמורה לשחק את זה, הרגשתי שאני יודע מה אני רוצה להביא. אבל לא ידעתי כמה התפקיד הזה הולך להיות גדול יותר מסך חלקיו, שזה יהיה גדול כפליים ממה שציפיתי. כשלקחנו את המחזה עם השפה משנות השמונים העברנו את כל השפה שלו ל-2023, כי זה ממשיך להכות מכל צד. זה מתקיים, תרבות האונס. זה פשוט קורה".
ברגע אחד בהצגה היוצרות מתהפכות: השחקנים שמגלמים את הנערים האנסים מגלמים גם את הסניגורים שמגנים עליהם, והשחקנית שמגלמת את דבורי מגלמת את התובעת שמוחה בשמה. "זה לעמוד על עוד שינוי בעולם הזה", אומרת בין, "התובעת יודעת שהיא עם הצדק, היא נלחמת עבור דבורי, ובאיזשהו שלב שתי הדמויות מתמזגות באופן סימביוטי".
מהם הרגעים הכי קשים בהצגה עבורך?
"במהלך ההצגה יש המון עוגנים ששומרים על בריאות הגוף והנפש שלנו, השחקנים, כדי שלא ניפול. אבל הנפילות האלה קורות במפגשים לאחר מכן עם הקהל, בתגובות שאנחנו מקבלים מהם. כמות האנשים שמזדהים, שזעים באי נוחות במושבם מתוך הסיפורים האישיים שלהם. אתה השליח של זה, ואז כשאתה יורד מהבמה והם פונים אליך, עומדים על הסיפור שלהם עצמם... זה דבר בלתי נתפס, וזה הולך איתך ללילות".
את יכולה לספר על תגובה אחת שקיבלת להצגה ונשארה איתך?
"הייתה בחורה שהגיעה להצגה יותר מכולם. היא מצאה בה איזשהו ריפוי. אני זוכרת פעם אחת שבה אחרי אחת הצפיות שלה בהצגה היא כתבה לי שהיא העיזה: היא התחילה לדבר, והיא הולכת לקראת עימות מול הפוגע בה במשפט".
היית רוצה שיעל תראה אותך מופיעה?
"אני לא מכירה אותה, אני לא יודעת מה היא הייתה חושבת. אני רוצה להגיד שכן".
יש משהו שהיית רוצה לשאול אותה אם הייתן נפגשות?
"הייתי רוצה לדעת כל פרט. הייתי כל כך בתוך זה, ובכל זאת לא יכולתי להיות בתוך זה. ורציתי לטבוע בתוך זה. התחיל לגרד לי שאני לא יודעת מספיק טוב. והייתי רוצה להגיד לה, בדיוק עכשיו, כשהיא נחה, להבטיח לה שלא משנה באיזו דרך, אנחנו נמשיך להילחם ולשנות את העולם, אפילו דרכה על הבמה. שזה יהיה הדגל שלנו, כדי שלא משנה כמה זה יקרה, אנחנו נעשה הכל כדי לשנות".
פרשת האונס בשמרת נחקקה בתודעה בין השאר משום שקבעה תקדים: מאז, חובה על הגבר לוודא את הסכמת האישה לפני כל מגע מיני איתה. על שלושה מתוך ארבעת הנערים שהורשעו באונס נגזרו שנה ושלושה חודשים במאסר; על הרביעי, צפריר צביסון, נגזרה שנה בלבד. גרינברג סיפרה בראיונות שנערכו איתה מאז כי מצבה הנפשי הדרדר, וכי נאלצה לעזוב את הקיבוץ בעקבות היחס שזכתה לו. עם השנים היא נהייתה אם לחמש, אבל בעקבות מצבה הנפשי הבנות נמסרו למשפחות אומנה. אחרי מאבק משפטי, בנותיה של גרינברג חזרו לגור איתה. היא הייתה בת 49 במותה.