אנשים מחליטים מהר. דווקא בעידן עודף האינפורמציה נקבעות דעות במהירות, לעיתים באגרסיביות, על סמך חלקי מידע. ומאותו רגע, אין כמעט שום דרך להפוך את הגלגל. כזה היה הסקנדל סביב "שיר הסלפי", שסימן את פסטיגל 2014 כאירוע של רדידות תרבותית שיש להילחם בה.
זה קצת מצחיק. הרי אם יש כותרת אמיתית לפסטיגל 2014, היא צריכה להיות "פסטיגל הפטריוטיות". בחלקו השני של האירוע לבושים כל הכוכבים, מטל מוסרי ועד דנה פרידר, במדים. הפסטיגל מוקדש באהבה לצה"ל וכולל שרשרת אינסופית של שירי הלהקות הצבאיות, כולל העמדות. וכשנדמה שזה עומד להסתיים, מצטרפת ירדנה ארזי ותורמת עוד מחרוזת של שירים צה"ליים.
כמו שניסחה זאת טינאייג'רית אחת, האירוע כולו הוא "הצדעה למה שהיה בקיץ האחרון". ובאמת, אירועי מבצע "צוק איתן" מיתרגמים על במת הפסטיגל למפגן ארוך ומקיף של תחושת "ביחדנס", שכוללת גם קטעי סולו מרגשים של רוני דלומי ושל מלכת הילדים אליאנה תדהר, וגם קטעי וידאו מקוריים - כולל זה שבו שלמה ארצי, בתוך גלגל ים, שר "כשאהיה גדול".
אני, בתור נודניק, הייתי מעדיף ששירי הלהקות הצבאיות יושרו בבגדים רגילים, בדיוק כמו אלה שארזי לובשת. אבל זה רק אני. רוב אזרחי ישראל, שחשבו שמבצע צוק איתן היה נהדר ומוצלח, יכולים להיות רגועים. הפסטיגל השנה מחזק את הקשר בין הילדים שלנו ושירי המלחמות. וחייבים להודות שהקטע כולו עשוי בנון שלנטיות, בלי עודף לאומנות. זה יותר מופע נוסטלגי שמח, מעין חגיגות יום עצמאות מוקדמות שכאלה, עם מצעד צבאי שבו, במקום טנקים, תובל שפר ודניאל מורשת הנערצים מצדיעים לששי קשת.
מעבר לזה, הפסטיגל (במסורת השנים האחרונות) מורכב מתחרות שירים שמורכבים על סיפור רעוע, וכל תפקידם הוא לאפשר לעשרה כוכבי ילדים ענקיים לענג את הקהל שלהם. הפעם זה מרפרר ל"משחקי הרעב", אבל זה באמת ניואנס לא חשוב. העיקר שבכל פעם שאליאנה תדהר (המקסימה, אגב) עולה לבמה, הילדים יכולים לצרוח במלוא גרון, בדיוק כמו שצרחו לפני חמש שנים בשביל דנה פרידר ושיצרחו בעוד חמש שנים עבור נערה מתוקה אחרת.
בין לבין מנסים אלי ומריאנו לשעשע בדברי קישור שיצחיקו גם את ההורים. אחרי חקירה צולבת שערכתי לאחיין הצעיר ביותר שהתלווה אליי, אני יכול לדווח שהוא - כמה לא מפתיע - לא הבין כמעט שום דבר ממה שהם אמרו. זה בסדר. הוא ניצל את הרגעים שלהם כדי לשוחח עם בני הדודים שלו. את האושר על פניו בזמן השירים של אליאנה תדהר וטל מוסרי, לעומת זאת, אין דרך לתאר.
סלפי זה שטחי, בואו נשיר על זה
הביקורת הציבורית לגבי שיר הסלפי כבר עשתה ככל הנראה את העבודה. האופן שבו מסבירים לילדים לפני השיר עד כמה זה רדוד/שטחי/אווילי מצדם לעשות כל כך הרבה תמונות סלפי הוא מאוד מאוד מפורט, אם כי – כדרכן של הרצאות מוסר – קשה לי להאמין שהוא יעיל. מה שכן, הילדים מתים על השיר ושרים אותו ביחד עם כוכבי הפסטיגל בגרון ניחר. הם יודעים את המילים בעל פה.
בישראל, כמו בישראל, ובמיוחד כמו בהפקות לילדים, בזמן ההפסקה תור ארוך של מקורבים משתרך כדי להיכנס מאחורי הקלעים להצטלם בסלפי אמיתי עם הכוכבים. כך שאם אתם מקנאים בסכומי הכסף העצומים שמרוויחים כוכבי הפסטיגל (על פי הפרסומים), תחשבו על כך שהם מופיעים ארבע פעמים ביום, ובהפסקות הם צריכים לחייך לעשרות ילדים וילדות שרוצים גם יחס אישי.
את הפסטיגל סוגרת ירדנה ארזי במחרוזת משיריה. ארזי מתאימה לפסטיגל ככפפה. השירים הצועניים, שירי הקדם-אירוויזיון ושאר להיטיה הופכים למחרוזת קצבית ומרימה, גם אם לילדים אין מושג מי היא. בסוף, כשכולם שרים ביחד את "כשהשמש תעבור עלי" של יורם טהרלב ומעיפים כדורי תאורה לבנים בניסיון לייצר התרגשות ותחושה מיסטית, יש באולם אווירה חגיגית ממש.
אין לי מושג למה מצפים הורים שלוקחים את הילדים לפסטיגל. אבל אם יש פער בין הדימוי של האירוע ומה שקורה במציאות, הפער הוא לטובת הפסטיגל. ומי ששונא את שיר הסלפי, אולי ישאל את עצמו למה הילד שלו צריך להיות כבר בגיל שמונה בעליו החוקיים של אייפון 6, ומה בדיוק הוא אמורים לעשות עם המכשיר. הילדים, אגב – בני 9, 13 ו-16 – נהנו מכל שנייה. אפילו מהפופקורן.