בשנים האחרונות, חלה מגמה בעולם האמנות ששווה לדבר עליה: פריחתה של האמנות הניגרית, שצוברת תאוצה והופכת לאחד מהתחומים בעלי קצב ההתפתחות המהיר ביותר. התופעה הזו מתקיימת בין השאר בזכות השקעות ממשלתיות ובנקאיות וצרכני אמנות מקומיים, אבל לא רק - נראה שאת ההייפ סביב האמנות הניגרית אפשר לייחס גם להלך הרוח המשתנה בכל הנוגע לתפיסה המערבית את האמנות האפריקאית.
עד שנות האלפיים, קל מאוד היה להתעלם מאמנים אפריקאים, וניכר שעמיתיהם האמריקאים והאירופאים החשיבו אותם נחותים - באותו אופן שאפריקאים נחשבו לנחותים בכל תחום אחר. אבל בעשורים האחרונים האמנות האפריקאית עשתה פריצה משמעותית לזירה העולמית. זה מהלך משמח ללא ספק, אבל גם כזה שדורש מצרכני האמנות המערביים לוודא שתפיסתם את האמנות האפריקאית לא עושה עוול לאמנים או מקטינה אותם. גם עכשיו, כשאמנות אפריקאית כבר לא נדחקת לשולי עולם האמנות - היא עדיין מומשגת תכופות במונחים של שיח תולדות אמנות אירוצנטרי, כפי שכתבה עידית טולידאנו, כשגם יודעי דבר ומביני עניין רואים בה פלא אוריינטלי ופריפריאלי ותו לא.
המסורות האמנותיות של האמנים הניגרים, יחד עם החוויות תלויות המקום שמכתיבות את נושאי העבודות שלהם, מייצרים חותם סגנוני ייחודי. נראה שכדאי להשתחרר מהתפיסה שאמנות טובה נמדדת על פי אמות מידה מערביות: לאפשר לאמנות אפריקאית להתקיים בזכות היתרונות שלה עצמה ובלי השוואה לסטנדרטים שהרלוונטיות שלהם בהקשר הזה מוטלת בספק. ולא פחות חשוב מכך: כשלומדים לשפוט מחדש אמנות אפריקאית, חשוב שלא לחצות את הגבול הדק מאוד שבין הערכה לבין פטישיזציה של השונה.
הדרך להרחבת תפיסת העולם האמנותית עבור הישראלי המעוניין יכולה להתחיל בגלרייה קורידור, הממוקמת במלון דיוויד אינטרקונטיננטל שבתל אביב. גלריה קורידור הוקמה לפני יותר משני עשורים ושמה לה למטרה להנגיש עבור הקהל הישראלי את חוד החנית של סצנת האמנות העכשווית בעולם: תוך כדי כך, בעליה מקפידים לשמור על מגוון ולהציג עבודות של אמנים ותיקים וצעירים כאחד. אחרי שהוצגו בה בין היתר יצירות של אמנים כמו קוז, קני שארפ, גו'רג' קונדו ופיליפ קולברט, הגלריה מציגה בימים אלה את התערוכה "ניגריה 5", הכוללת עבודות של חמישה אמנים ניגרים שמציירים בסגנון היפר-ריאליסטי: מדובר בציורים שהם כל כך מפורטים ונאמנים למציאות, עד כדי כך שלא תאמינו שאתם מביטים בציור ולא בצילום. העבודות המוצגות בתערוכה מוצעות למכירה, כשהמחירים נעים בין 3,000 לבין 22,000 דולר.
אוצרת התערוכה, מיכל ויטל אושרת, מספרת כי הטכניקה ההיפר-ריאליסטית נלמדת בשיעורי האמנות בבתי הספר בניגריה, שמקדשים עבודת עמלנות. באמצעות הקווים המדויקים והיכולת המפעימה להעתיק את המציאות, האמנים בתערוכה עוסקים בעבר שלהם ובזהות שלהם, אלה שעד לא מזמן לא היו כל כך רצויים בעולם האמנות.
כך, למשל, האמן אוסקר אוקונו מתאר את עבודותיו באמצעות המונח "אפרו-ריאליזם". בעבודותיו, המצוירות בעט כחול, מנסה האמן למתוח ביקורת על יחס החברה לגברים שחורים: ביצירתו "Give Us This Day Our Daily Breath" המוצגת בתערוכה נראה נער צעיר עוצם את עיניו, נושם ומצמיד ידיים. האקט הזה של הנער יכול להיראות כביטוי של שלווה תמידית, אבל למעשה - לבחירה בו יש משמעות מורכבת, שכן אוקונו מבקש להתייחס בציור לרצח ג'ורג' פלויד ולתנועת Black Lives Matter בארה"ב. אוקונו בחר להתמקד דווקא בנשימה כניסיון להבהיר כמה נשימה לרווחה היא נדירה כשאתה גבר שחור בעולם של גזענים. בציור אחר, "The Disinformation of a Republic", נראה גבר שהחלק העליון של ראשו עטוף בעיתון, כך שהוא אינו יכול לראות. בציור הזה, מבקר אוקונו את הנטייה של הציבור להאמין לכל מה שנכתב בעיתון עד לכדי עיוורון, או לחילופין – את הנטייה של התקשורת לנוון את היצר הביקורתי של הציבור ולחנך אותו על פי האינטרסים שלה.
אמן אחר שמציג את עבודותיו בתערוכה, אנתוני אוגבו, מנצל גם הוא את יתרונות הטכניקה ההיפר-ריאליסטית על מנת לבחון נושא חברתי בוער. בעבודותיו, דוגמת העבודה "Painful Pleasure", מתאר אוגבו נשים שעברו פגיעה או התעללות מינית, כשהוא נשען על סיפורים ששמע ממכרות ומשכנות; הוא מנצל את יכולותיו לשחזר דברים חיים באמצעות ציור ובוחר להתמקד בדיוקן של הבעות פנים, ובמיוחד – בעיניים: מבטן החודר של הנשים המתוארות בציוריו לא מרפה מהצופה.