היחס לאמנות רחוב השתנה מאוד בשני העשורים האחרונים. אם פעם גרפיטי היה נחשב לוונדליזם ולא התקבל בעין יפה על ידי הממסד, היום הוא זוכה לחיבוק של העיריות ושל מוסדות התרבות. וגם הקהל רואה את אמנות הרחוב באור אחר: התדמית העבריינית התקלפה כמעט לחלוטין מהמרססים על קירות, ובמקומה הודבקה להם פרסונה נוצצת, נשגבת כמעט. האינסטגרמיות הבלתי נמנעת של הגרפיטי, יחד עם המסתורין שעוטף את תהליך העבודה, הפכו את הסטריט ארט לאמנות הטרנדית של התקופה.
ברוקן פינגאז - קולקטיב אמנות עטור פרסים מחיפה - היו שם לאורך כל הזמן הזה. הם התבוננו בתהליך מבפנים כמי שבעצמם אחראים לאינספור קירות צבעוניים. ברוקן פינגאז התחילו את דרכם לפני שני עשורים כחבורת נערים סקרנים בלי ניסיון ורקע אקדמאי באמנות, כשהם מצוידים בבקבוקי ספריי ורצון עז ליצור משהו משותף. זה לא תמיד היה קל: היצירות שלהם נמחקו זו אחר זו ולא פעם הם אפילו מצאו את עצמם בתאי מעצר. אבל הציורים המקוריים, המבהילים לעיתים והיפהפיים שיצאו תחת ידיהם של חברי הקולקטיב - שמכנים עצמם אונגה, טאנט, קיפ ודסו - משכו גם לא מעט תשומת לב חיובית, קודם כל בחיפה ואחר כך מחוצה לה.
עם הזמן הברוקן פינגאז הפכו מתופעה מקומית מוכרת לסנסציה בינלאומית ולהרכב הישראלי המוכר ביותר בתחומם: שלדים, נשים עירומות, חזירי בר ופרחים החלו להופיע ברחובות ערים ברחבי העולם ובהמשך גם בגלריות נחשבות, דוגמת גלריה סאצ'י בלונדון וה-Urban Nation בברלין; בלהקות מוכרות דוגמת U2 ופרל ג'אם אימצו לחיקם את הסטייל הפרוע, הפסיכדלי והבלתי מתנצל של ברוקן פינגאז וביקשו לשתף איתם פעולה.
כעת, הברוקן פינגאז סוגרים עשרים שנה של פעילות בזירת אמנות הרחוב. כדי לציין את המאורע המרגש החליטו חברי הקולקטיב להוציא ספר אמן שיושק בסופ"ש הקרוב (4-6 בנובמבר 2021) בתל אביב, ומאגד את המסע המוטרף שעברו, את היצירות הבולטות ואת אבני הדרך. אונגה, אחד מחברי הקולקטיב, מספר בשיחה עם mako תרבות שהספר מהווה עבורם סגירת מעגל של ממש: "זה חלום שלנו לעשות ספר, כבר המון שנים. זה בהחלט קלוז'ר: אנחנו ממשיכים להתפתח ורוצים לנסות סגנונות חדשים, אז זה נחמד לארוז את כל מה שעשינו עד עכשיו באיזה מארז ולהיות חופשיים, כלומר – השארנו את כל התיק הזה ואנחנו יכולים להמשיך לטייל קלים".
"העשור הראשון היה בוסרי. לוקח זמן לגבש סגנון"
למרות שהספר מסמל שני עשורים לעבודתם המשותפת, הוא כולל כמעט אך ורק יצירות מהעשור האחרון בלבד. "ברגע שהתחלנו לשבת עם כל החומרים, הבנו שתכלס - בעשור הראשון היה לא משהו ששווה לתעד. העבודה שלנו הייתה מאוד בוסרית, ועכשיו היא מרגישה לנו לא רלוונטית. עשינו את זה אז בשביל הכיף, למדנו, היינו ילדים שיוצאים החוצה ועושים גרפיטי. אבל רק לפני 10 שנים בערך התחלנו לגבש משהו. זה לוקח זמן עד שאתה מגבש איזשהו סגנון".
אונגה מספר שהקורונה היא שאפשרה לחברי הקולקטיב להתכנס סביב הפרויקט: "אנחנו רגילים להיות כל הזמן בתזוזה ככה שאין זמן לפרויקט כזה, ופתאום הייתה שנה שלא טיילנו. אז זו הייתה הזדמנות טובה להתחפר בזה. אמרנו, 'אם אנחנו עושים את זה, זה חייב להיות כמו שצריך', עם המוציא לאור הנכון, המעצב הנכון. היה לנו חשוב להקפיד על כל הפרטים".
ברוקן פינגאז הם אמנם ישראלים שכאמור גדלו בחיפה, אבל הספר כתוב מתחילתו ועד סופו באנגלית, בחירה שעשויה לגרום לקורא לחשוב שהם מתנתקים משורשיהם. אבל לדברי אונגה, זה לא המצב: "כן הייתה מחשבה לכתוב גם בעברית, אבל בסך הכל, הקהל שלנו נמצא בכל העולם. וגם, 90 אחוז מהספר מורכב מתמונות - אז אם מישהו ירצה, בין אם הוא מישראל או מברזיל, הוא יכול עדיין לחוות אותו. אם למישהו זה יהיה מספיק חשוב אז תמיד נוכל לתרגם אותו לעברית, אבל בינתיים זה הרגיש נכון להוציא את הספר רק באנגלית".
גם שמות הבמה שבחרו לעצמם חברי הקולקטיב לא מסגירים את הישראליות שלהם, ובעצם - את אישיותם בכלל. אונגה מספר שהשמות הפיקטיביים נוצרו עוד כשהיו הארבעה בתיכון, כשגרפיטי התקבל בחומרה על ידי הרשויות. לדבריו, הם ממשיכים להתנהל תחת השמות הבדויים עד ימינו אנו כי "אנחנו נהנים מזה שהפוקוס על האמנות". ואכן, האנשים שמאחורי הציורים אמנם מוכרים בחיפה וסביבותיה ואצל יודעי דבר בעולם האמנות, אבל עבור הקהל הרחב - זהותם של חברי ברוקן פינגאז עוד נמצאת תחת מעטה ערפל.
בספר החדש, הארבעה אמנם לא נחשפו בשמותיהם אבל הם קיבלו החלטה לתת לקוראים טעימה מחייהם הפרטיים. "אף פעם לא כתבנו, אנחנו לא אנשים של מילים, אבל חשבנו שזה מגניב שמי שקונה את הספר יקבל תמונה יותר רחבה. אז הכנסנו לספר סיפורים אישיים על ההתחלה שלנו בחיפה, ושמנו תמונות כדי להעביר את האווירה. אנחנו מספרים שם על המסיבות, על החנות שהייתה לנו, על איך שהתחלנו להסתובב בעולם. כל מיני מסעות: מלילה שבו היינו תקועים בסערה על הר בסין, ועד לכל מיני מעצרים והזיות מסביב לעולם. זו הפעם ראשונה שאנחנו נכנסים לסיפורים האישיים".
מעיון בספר, נראה שמעללי העבר של הארבעה מתכתבים עם האופי הסוער שאנשים נוטים להצמיד לאמני רחוב: הרפתקנים, אימפולסיביים, ספונטניים. כיום המצב קצת אחר: "את יודעת, אנחנו כבר לא בני 20, אז מן הסתם האורח חיים שלנו השתנה. בהתחלה, לא הייתה לנו מחויבות כי עזבנו את הדירות שלנו בחיפה, אז היינו פשוט מגיעים כל פעם לאיזה מקום שזה לא יהיה. אם הזמינו אותנו לאנשהו, אז נשארנו עוד חודשיים שלושה לטייל. בדרך כלל, המשמעות של לטייל הייתה לצייר, לעשות כמה שיותר גרפיטי, לעשות אסיד וכמה שיותר בלגן. עכשיו מן הסתם זה שונה. אנחנו עדיין אוהבים לטייל אבל עכשיו האנרגיה שונה: אנחנו מפוקסים בסטודיו ובלפתח את העבודה, להעמיק. אנחנו לאו דווקא צריכים את האדרנלין שהיינו צריכים בגיל 16 או 20".
"אם יש לנו רעיון והוא פוליטי אז אנחנו נזרום איתו"
בעולם בו ריסוס גרפיטי נחשב פחות ופחות לאקט של מרד – ובהתאם, אמני רחוב מתמסרים למוסדות האמנות – גם ברוקן פינגאז בחרו להרחיב את תחומי העיסוק שלהם, כשהציגו את עבודותיהם כאמור גם בגלריות ומוזיאונים. יש מי שיחשבו שמדובר בכניעה, אבל אונגה מסביר ששאלת ההתמסחרות לא מטרידה את חברי הקולקטיב. "זה משהו שתמיד שואלים בריאיונות על סטריט ארט, אבל זה לא משהו שאנחנו חושבים עליו ביומיום. אנשים עושים חלוקה של או או: כלומר, או שתעשה גרפיטי או שאתה מציג בגלריה. אבל עבורנו זה נון אישיו. המטרה שלנו היא בסופו של דבר להיות כמה שפחות תלויים בקופסאות ובטייטלים של מה שאנחנו עושים. אנחנו עושים גרפיטי ואמנות ואנימציה ומנסים להתרחב ולאתגר את עצמנו".
אונגה מסביר שחברי הקולקטיב רוצים לפרוץ אל מחוץ אזור הנוחות, בחירה שדורשת גם מהקהל שצורך את האמנות שלהם לעשות את אותו הדבר. "להוציא את עצמך מהקומפורט זון זה גם אומר לא ללכת אחרי מה שהקהל מצפה לו. ברגע שיש לך מוניטין וסגנון שמזוהה איתך, אנשים מצפים לעוד. אז לעשות משהו שונה שאנשים לאו דווקא יתחברו אליו - זה לא תמיד פשוט. אבל אנחנו מעודדים אחד את השני להיות ניסיוניים, גם אם זה אומר לעשות טעויות, כי זה מעניין יותר מלהיתקע במקום. אני מקווה שהקהל שנשאר איתנו זה קהל שמבין שאנחנו נמשיך להשתנות ולהתפתח: לעשות משהו שאותך הוא כבר לא מעניין כי אתה יודע שזה מה שאנשים רוצים, זה לוותר בעיני. כל עוד אתה נשאר מאותגר אז אתה אמיתי לעצמך".
כמשתמע מהדברים, ברוקן פינגאז נאמנים מאוד לעצמם ולא מתיימרים להעניק לאמנות שלהם משמעות חברתית רחבה. הם פועלים מתוך רצון לעורר הזדהות ולא מתוך מטרה לטמון אג'נדות בציורים, ומעולם לא נודעו כקבוצה בעלת אוריינטציה פוליטית מובהקת. אבל בשנים האחרונות, הפוליטיקה מצאה את דרכה ליצירה שלהם, כשפרסמו את העבודה "50 שנות כיבושי" שהעבירה ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים.
"אין דבר כזה לא להיות פוליטי", מסביר אונגה. "תמיד היינו אנשים פוליטיים. אנחנו מחיפה, שזו עיר מעורבת, וגרנו הרבה שנים במסדה, שזה הרחוב הכי פוליטי בעיר. פעם, לאו דווקא רצינו לערבב את הפוליטיקה באמנות: אולי לא מצאנו את הדרך הנכונה. עכשיו זה קורה מדי פעם, כל עוד זה לא מאולץ. אם יש לנו רעיון והוא פוליטי אז אנחנו נזרום איתו, אבל אנחנו לא נתפשר על האמנות בשביל להעביר מסר: אף פעם לא נעשה משהו כי אנחנו רוצים לשנות למישהו את הדעה או כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות. אמנות שהיא מחנכת זה גם לא עובד וזה גם בדרך כלל גרוע. אמנות צריכה להישאר מספיק פתוחה ככה שכל אחד יוכל לקחת אותה למקום שזה נוגע בו, לדבר אל הרגש ולא אל השכל".
השקת הספר תתקיים בסוף השבוע הקרוב, ה-4-6 בנובמבר, ברחוב גאולה 47, תל אביב.
חמישי: 18:00-22:00
שישי: 10:00-16:00
שבת: 11:00-20:00