הסיפורים הקצרים המובאים בכתבה הזו - מאת הסופרים גל גורליק, דורון שנער וגל אלגר - נכתבו טרם ה-7 באוקטובר, אותו יום ארור ששינה את חיינו לעד. הם עוסקים, כל אחד בדרכו, בכאב העצום שמביאות איתן מלחמות; כאב המוכר לכל ישראלי, לצערנו, מאז ומתמיד - ובמיוחד עכשיו. 


"איך תאמין אחרי זה", מתוך "טיול לקצה היקום"

מאת גל גורליק

גופו העירום של קאי שוקע במצולות.

זרמי מים עוטפים אותו, מעגלים-מעגלים. קרני שמש חודרות את קו המים, כמו רודפות אחריו, מפחדות להרפות מעורו, מעיניו, מסרבות לשחרר אותו אל תוך החשיכה. הוא הולך ונכבה. הוא הולך ונעלם. תחילה אלו כפות ידיו המחוספסות; עור סדוק, פצעים שהעולם פער ולא טרח לרפא. כתפיים רחבות, גב שקרס תחת כובד המסע, שפתיים מדממות. דם צובע בארגמן את המים הכבדים הסובבים את גופו. הדם חוסם את האור, מסתחרר סביבו כחבר ותיק, מלטף את הריסים הארוכים המטילים צל מוארך על הפנים השלוות. שרשרת דקה, ארוכה, מקיפה את צווארו, מושכת אותו אל עבר הצללים המרצדים בקרקעית.

הוא מתעורר.

נקודות בהירות מתחברות והופכות לקווי מתאר של גופו. הוא יושב על קצה המיטה, עם הפנים אל התריסים המוגפים. העץ כבד-השורשים הטבוע בעור שעל גבו לא זז דקות ארוכות. בחדר החשוך נראים פניו ככתמי אור, כתמי עור. עיניים כהות, תחילה מטושטשות, הופכות בוהקות. שרשרת דקה, ארוכה, מתנדנדת על צווארו, מלטפת את הצלקת העדינה שעל חזהו. הוא נושם.

קאי עומד במקום. אבנים מדרדרות סביבו וילדים בוהים במסכים. אצבעותיו של נגן קונטרבאס בפאב בעיר התחתית מדממות והשכנים נועלים את הדלתות. הוא ממשיך לא לגעת.

גל גורליק (צילום: הגר בדר)
גל גורליק | צילום: הגר בדר

הוא שוכב על הגג. ירח כבוי בשמיים. אין זכר לאור, מלבד נורות חשופות שמשתלשלות מתקרות מאחורי חלונות מאובקים. אי אפשר לקרוא לזה אור. בגדים דהויי צבע תלויים על חבלים בתוך מבוך הבניינים הנמוכים, הישנים, המקיפים אותו, כמו מנסים להיקבר מתחת לאדמה. המדים נדבקים לגופו, ספוגים במי גשם, מדיפים ריח של כאמל, אדמה חרוכה וחשיש. חיוך עייף עולה על שפתיו. הלחי מחליקה מהקת. הוא מוחק את החיוך.

הוא רואה אותם מתחתיו, מקיפים את הבניין הנמוך ביותר, הקבור ביותר. הם רצים בחשיכה, לא משמיעים צליל, לא עושים תנועה אחת מיותרת.

טוב לו שם למעלה, על הגג, רחוק מהם, רחוק מהעולם. ממשיך לא לגעת.

החלומות, הנשק, השרשרת, היא.

עובר בו זרם חשמל שמספיק כדי להאיר את עזה כולה.

הוא מעלה את הגִזרה באש. שורף הכל לעזאזל.

"טיול לקצה היקום", אסופת סיפורים קצרים מאת גל גורליק

הוצאת פרדס, יולי 2023 | 82 עמודים | 79 שקלים חדשים


פרק מתוך הספר "מה חייל מבקש" (עמ' 67)

מאת דורון שנער

תחבושת לבנה הקיפה את פרצופו של אבי-אביתר מאז שהשתטח לאדמה וסנטרו הוטח בה. החבישה קיבעה את סנטרו, ובהזדמנות חגיגית זו גם סתמה את פיו. רופא המרפאה העניק לו פטור מנשיאת משאות, וכך הוא נפטר מעונש נשיאת הג'ריקן. מבחינתו, מעז יצא מתוק. כשדמו גדוש בכמות רצינית ביותר של משככי כאבים, הוא חזר מהמרפאה למאהל ובעיניו כוכבים. פיו נותר סכור, מהודק בתחבושת, ויישאר כך, על פי הוראת רופא הבסיס, עד שהלסת תתקבע חזרה.

"עניין של ימים ספורים," רשם עבורנו אביתר על פיסת קרטון שמצא.

לְדַבֵּר לא היה יכול, אך משום-מה גם בשתיקתו עורר באחרים סלידה. לא שנאה מהסוג שהופכת לאיבת עולמים, אך בהחלט קרוב לכך. כל אחד אחר היה זוכה מאיתנו לאמפתיה אין-סופית, אך אביתר זכה רק לבוז, כי מהמרפאה הוא נשלח לסייע באפסנאות בזמן שאנחנו יצאנו לימי אימונים. 'לסייע באפסנאות' משמעותו שחרור מוחלט מכל קושי פיזי לשם ישיבה שמוטת איברים על ערמה של שקי שינה משומשים.

בלילות שבנו מהאימונים כשאנו סחוטים, תשושים, דואבים במקומות שלא ידענו שקיימים בגופנו. כל היום התפללנו שעינויי היום יסתיימו ונשוחרר למקלחת, וממנה למיטה, לשבת עליה ולאבֵּק בטלק פונגיציד קוטל פטריות את כפות רגלינו הנפוחות, ובטלק רגיל את המקומות שניתן לאבק כשיושבים על המיטה ומפשקים רגליים. אביתר העביר את היום כולו באפס מעש, לא נטל חלק בחוויה הזאת. הוא בילה שעות מעטות בסיוע לאפסנאי, כלומר לא התאמץ ולא הזיע, וכשהגענו הוא כבר ישב באוהל, כבר היה רחוץ, נקי, רגוע ומחויך. גופו שידר נינוחות ואפילו אושר, בניגוד מוחלט לפרצופו החבוש, שעדיין שידר כאב איום ובלתי נסבל. היה דבר-מה לא רציונלי בכעס שכעסנו עליו. הרי הוא נפצע. רופא מוסמך שיחרר אותו ממאמץ. זכותו המולדת של חייל טירון היא להפיק לעצמו את המקסימום מפנקס הגימ"לים של רופא. התקוממנו, אך היינו עייפים מכדי לכעוס מדי או להעיר לו.

עד אותו הלילה שבו חזר עידו מהמקלחת והבחין באבי-אביתר, שעדיין לא שכב לישון. אנחנו כבר היינו שקועים בשינה עמוקה, חצי עילפון, אך זינקנו למשמע זעקה אדירה שבקעה משולי האוהל. באור החלש הבחנו בחייל יחף מתרחק מהאוהל בריצה. שובל של קללות ריחף אחריו, והן הגיעו מגרונו של אביתר. החייל המתרחק היה עידו. הזעקה היתה של אבי.

"מה קרה? מה קרה?" קרא סמל המחלקה שנזעק משום מקום בריצה.

דורון שנער (צילום: ליאור רונן, יחסי ציבור)
דורון שנער | צילום: ליאור רונן, יחסי ציבור

השומרים הזעיקו אותו לשמע הזעקה, וכשהגיע מצא את אביתר כורע בפינת האוהל על ארבע. הוא יילל. התחבושת שקיבעה את סנטרו היתה משוחררת, רצועותיה השתרבבו מטה, וכבר לא היתה לבנה אלא אדומה. הסמל ניסה לדובב אותו, אך אביתר לא היה מסוגל בשום אופן לדבר. הוא נהם. הוא כרע על ארבע ויילל. ונהם. סנטרו דימם. הסמל הזעיק את החובש הפלוגתי, והחובש הפלוגתי שלח את אביתר למרפאה, ובמרפאה, אחרי שהתעלף פעמיים, הורה רופא הבסיס לפנות אותו לאלתר לבית החולים.

מוקדם בבוקר המחרת התעוררנו לקול צרחות ושריקות משרוקית. התברר שאביתר לא ניאות לחשוף את זהותו של החייל שפגע בו, אבל הסמל ידע שחייל פגע בו, ולא היה מוכן לוותר. בתוך שבע דקות עמדנו כולנו בשלשות, לבושים, חגורים באפוד מלא וקסדותינו רכוסות על הראש. הסמל עבר בינינו, התעכב מול כל אחד מאיתנו ונעץ מבט אימתני בכל אחד מאיתנו.

מבלי שנאמרה מילה, יצא עידו מבין השורות ונעמד לפני כולם.

"אתה?" התפלא הסמל.

"לא היתה לי ברירה," השיב עידו.

"לא היתה לך ברירה?" שאג הסמל.

"לא."

"אתה יודע שפירקת לו את הלסת באגרוף שנתת לו?"

"אני מצטער."

"אתה יודע ששלחו אותו לבית חולים לניתוח?"

"אני באמת מצטער."

הוא באמת הצטער. באמת ובתמים. בכנות.

"יש לך שתי ברירות," אמר סמל המחלקה בקול עייף ומותש, "או שאתה נכנס למעצר מיד, או שתעמוד מול כולם ותסביר מה עבר עליך, תסביר את המעשה שלך."

"אני אלך למעצר," השיב עידו ללא היסוס.

שלושה ימים חלפו.

שניהם, עידו ואביתר, חזרו למאהל באותו היום. מצאנו את שניהם ישובים זה לצד זה ומצחקקים.

"אז מה קורה? אתם כבר חברים?" שאל רמי.

"כן," צחק עידו, "סלחתי לו."

"אתה סלחת לו? אתה פירקת לו את הפרצוף ואתה זה שסלח לו?" תהה רמי.

אביתר עדיין היה חבוש. כשניסה לדבר, יצאו מפיו הברות לא ברורות.

"תכתוב על פתק," הציע רמי.

זו היתה הצעה הגיונית, וגם אם לא היתה הגיונית, לרמי איש מאיתנו לא העז לומר זאת.

אביתר כתב: "אל תכעסו על עידו".

אף אחד לא כעס על עידו. אם בכלל, כעסנו עליו, על אביתר. כעסנו כי עידו, חבר קרוב, היה במעצר באשמתו של אביתר. לא מחשבה הגיונית, מסוג הנאמנות הילדותית של חברים, חברות מעל הכול, מעבר להיגיון, נעלֵית אפילו על חוש הצדק. לעתים ההתעלמות מהצדק, אפילו מההיגיון, מחזקת את אמונתנו, כמילות הפתגם, שיחד ננצח ולחוד נובס.

"די עם זה כבר," קם עידו ממקומו. הוא נראה כעוס, ומיד הרוגז שלנו כלפי אביתר התעצם עוד יותר, "אני לא הייתי בסדר. לא הייתי צריך להכניס לו אגרוף, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי."

"למה?"

"בגלל דפנה. הכול בגלל דפנה."

אביתר השלים את כתיבתו: "שיעמם לי. שיעמם לי, אז קראתי במכתבים שדפנה כתבה לו".

כעת כולם הינהנו בהבנה. בהבנה לעידו.

"אך", שירבט אביתר במהירות, "נתתי לו שיר שכתבתי".

"שיר?" תהה רמי.

"כן," אישר עידו, "הוא מחשיב את עצמו למשורר."

"איפה השיר הזה?" תבע רמי, "תראה לי שיר."

אבי-אביתר הושיט לרמי פיסת נייר. רמי בהה בה לרגע וגיחך.

"אתה קורא לזה שיר?"

"תראה לי," ביקשתי.

רמי הושיט לי את הנייר. אביתר לא מחה, ואני הקראתי בקול רם ובהטעמה:

"מָה חַיָּל מְבַקֵּשׁ, אַהֲבָה,

בְּיָמָיו, בְּלֵילוֹתָיו, אַהֲבָה,

עַל הַכֹּל יְוַתֵּר. עַל הַכֹּל. לָלֶכֶת עֵירֹם בַּמִּדְבָּר. לְטַפֵּס לָהָר. לִשְׁכֹּחַ

אֶת הֶעָבָר,

אַךְ לֹא, רַק לֹא, לְעוֹלָם לֹא, לֹא יְוַתֵּר עַל, אַהֲבָה.

בְּדָמָיו, גַּעְגּוּעָיו, אַהֲבָה,

לָלֶכֶת עַל הַמַּיִם. לְהִשָּׁעֵן עַל אַחֵר. לִכְבֹּשׁ מַטָּרָה. לִפְרֹץ דֶּלֶת.

לָמוּת לְמַעַן. לְהֵהָרֵג עַל. לָלֶכֶת בְּלִי. מוֹלֶדֶת.

מַטָּרָה. כַּדּוּר. כַּוֶּנֶת. רִמּוֹן. לָלֶכֶת.

רַק דָּבָר אֶחָד יַמְשִׁיךְ לְבַקֵּשׁ,

חַיָּל מְבַקֵּשׁ,

רַק אֶת פָּנַיִךְ אֵינֶנִּי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ,

רַק אֶת פָּנַיִךְ שׁוּב לִרְאוֹת אֲבַקֵּשׁ,

אֲנִי חַיָּל.

מָה חַיָּל מְבַקֵּשׁ,

מָה חַיָּל מְבַקֵּשׁ, אַהֲבָה."

אני הקראתי, ואביתר האזין לי בעיניים עצומות.

"את הביטוי 'מה חייל מבקש', אני נתתי לו," הצהיר עידו בגאווה, "הוא רצה לכתוב שם 'עידו מתחנן'... 'מה עידו מתחנן'... באמת לא נשמע משהו."

"אנחנו חיילים," התקומם רמי, "אז איך השיר הזה אמור להיות מתנה לעידו? למה חייל מבקש אהבה? מה זה אומר בכלל?"

"זה שיר, לא צריך לפרש יותר מדי," שירבט אביתר במהירות, נבוך. "עוד יש קצת עבודה על זה... וקודם כתבתי 'מה עידו מתחנן, לאהבה...'"

"אבל לא בגלל זה הכנסתי לו," קטע אותו עידו, "לא בגלל זה."

"השיר לא רע בכלל," אמרתי, "אבל ברור למה הכנסת לו, הוא קרא בלי רשות את המכתבים של דפנה, משורר או לא, גם אני הייתי..."

"גם זה לא נכון. כעסתי, רתחתי... אבל לא בגלל שתפסתי אותו קורא במכתבים."

"אז למה?"

"למה? כי אני אידיוט."

"לא ברור מה אתה אומר."

"חשבתי שהוא קורא ולועג לי."

"לועג?"

"כן. תסתכלו עליו. גם עכשיו. עם התחבושת הזאת סביב הראש, זה נראה כאילו הוא מגחך."

הבטנו באביתר החבוש, והכול התבהר. גם אם קודם לא הבחנו בכך, כעת כולנו ראינו את זה. התחבושת לחצה את סנטרו כלפי מעלה, והדבר עיוות את פרצופו לכדי חיוך תמידי.

עידו הוסיף: "הוא בסך הכול בחור טוב. באמת. תודה שכתבת לי שיר."

"לא לכל אחד אני כותב", כתב אביתר לעידו, "אבל משהו בעיניים שלך... אתה מביט קדימה כמו אדם שלא יגיע, תלך ותלך ולא תגיע".

השתררה שתיקה.

*

שנים אחר כך עידו כבר לא היה בין החיים, אבי-אביתר סיים עמנו קורס מ"כים, אך הודח מקורס קצינים, הכינוי "המשורר" דבק בו לתמיד, כינוי שהוא אהב. שירתנו שנינו באותו גדוד מילואים. במלחמת לבנון הראשונה שעטנו בנגמ"שים תוך כדי לחימה לאורך ציר החוף. בפאתי העיר צוֹר זינק אביתר לעבר מחבלים שירו על רמי. המשורר הסתער, חיסל את המחבלים ונהרג. הגבורה שלו הצילה את חייו של רמי.

"גם כשנהרג," סיפר לאחר מכן רמי, "היה נדמה שהוא מחייך."

"מה חייל מבקש", מאת דורון שנער

הוצאת כנרת זמורה, מאי 2021 | 272 עמודים | 98 שקלים חדשים


"צו שמונה", מתוך "עולם הקשת וסיפורים"

מאת גל אלגר

אוטובוס אגד חותך את האוויר האורבני. הוא חוצה רחובות מוארי ניאון, חנויות, בתי קפה, אנשים. שגרה, כמעט שגרה. נטע מביטה מהחלון, התמונות מולה מתחלפות במהירות, אינן תופסות אחיזה. כשהאוטובוס נע בזווית חדה, היא קמה ממקומה, מצלצלת בפעמון ונעמדת ליד הדלת. ביום כזה שהרדיו דלוק וכולם להוטים לשמוע מה חדש, עשוי הנהג להתבלבל ולשכוח. כשהדלת נפתחת, היא קופצת במהירות, מגבירה את צעדיה, כמעט רצה אל ביתה שבקומה הרביעית, בלי מעלית. מאחורי דלתות סגורות נשמעות מהדורות החדשות של הערוצים השונים.

רועי יושב על הספה, יונית באולפן, קושמרו בשטח ובאוויר עפים הטילים: מתנגשים, מתחבקים, מתפוצצים. היא נכנסת, מניחה את התיק על הקולב, חולצת נעליים. רועי אומר שלום, אך נשאר במקומו. המעיל עדיין עליה כשהיא מצטרפת אליו ושואלת "מה חדש?". בצד הרחוק של הספה יש לה מקום, אבל היא בוחרת לשבת על מסעד הכורסא, קרוב לרועי. ככה היא קרובה אליו, ראשו בגובה חזה, היא מלטפת את שיערו, אבל הוא לא מתרפק.

"אין חדש."

על המרקע כתוב שיש אישור לגיוס מילואים. חמש פעמים כבר זימנו אותו וביטלו. היא עצמה ביטלה את המשמרת בקפה, כדי להיות איתו, כדי שאם, אולי, כן יהיה משהו חדש, היא תספיק להיפרד ממנו. בקפה לא התרגשו מהביטול, גם ככה לא צפויים להגיע מבקרים.

רועי מתרחק מעט ומפנה לה מקום על הספה. היא קמה, מורידה את המעיל ומסתובבת בבית. שירותים, חדר שינה, מטבח.

"אכלת משהו?" היא שואלת מהמטבח. רועי מניד בראשו ונטע חוזרת לסלון, לראות את התנועה. "מה בא לך?" רועי מושך בכתפיו. גם נטע מושכת בכתפיה וחוזרת למטבח. היא מטגנת חביתות. סלט אין לה חשק לחתוך, אז היא מוותרת. על השולחן הקטן במטבח היא מניחה צלחות, סכו"ם, גבינות. אין לחם, והיא מפשירה פיתות במיקרוגל. השולחן מתנדנד, והיא מעיפה מבט לעבר הסלון. זה לא הזמן להזכיר לרועי שהוא הבטיח לחזק את הבורג שהתרופף.

"בואי לסלון." רועי מבקש כשהשולחן כבר ערוך. נטע ידעה מראש שככה ירצה, לא מתווכחת. היא מעבירה את הכלים והצלחות אל השולחן העוד יותר קטן שנמצא בסלון. הם מדברים על מה שצריך לעשות ועל מה שלא צריך ומשתתקים כשנדמה שמשהו חדש עומד להיאמר. כשהאוכל מונח לפניו, רועי נזכר כמה הוא רעב, וכשהצלחת שלו ריקה, הוא  מבקש מנטע שתשב לידו. היא נשענת עליו, מתרפקת. בטלוויזיה מקשקשים והיא עסוקה במגע ידיו החמות של רועי.

הטלפון מצלצל ובבת אחת רועי מתרחק ממנה ונעימות ידיו מתרחקת עימו. פניו מרצינים, קולו מצטרד, ליבה מצטמק. קצינת הקישור שוב על הקו. שוב קריאה. הפעם סופי, לפחות ככה אמרו לה. רועי לוקח דף ועט, רושם נקודת איסוף ושעה ונטע מפנה את הכלים חזרה למטבח.

"מתי?" היא שואלת כשהוא מנתק.

"בחצות."

"זה עוד מעט."

גל אלגר (צילום: איתי דגן )
גל אלגר | צילום: איתי דגן

היא הולכת להדליק בוילר וחוזרת למטבח. זרם מים שמדיחים כלים מלוכלכים מתערב בזרם המידע שחוזר על עצמו שוב ושוב. עוברים לפרסומות ורועי מנצל את ההזדמנות לעזוב את המרקע. הוא מוריד מהבוידם את תרמיל המסעות וכשנטע נכנסת לחדר השינה, היא מוצאת אותו זורק בגדים מהארון לתרמיל בלי סדר והיגיון.

"עזוב את זה," היא מבקשת, מסתכלת בשעון לראות שעברה כבר חצי שעה. "יש מים חמים."

רועי עוזב את התרמיל והולך למקלחת. נטע הופכת את התרמיל. הבגדים שרועי זרק קודם נושרים מתוכו, תחתונים, גרביים, מדים בצבע זית. הוא מתיישבת על המיטה, מקפלת היטב ומניחה בתרמיל בצורה מסודרת. היא מקרבת את המדים לאפה. ריח של אבק מדברי. של זיעה. של סיגריות. ריח של חייל, שגם אלף כביסות לא ימחו.

יד רכה מלטפת את שיערה. ריח נקי חודר לנחיריה. המדים עדיין בידיים שלה, והוא מושיט אליהם יד. היא מרחיקה ממנה את המדים, מניחה אותם בפינת המיטה ובידיה שהתפנו, היא הודפת אותו אל מרכז המיטה ומשכיבה אותו, מנשקת, מפשיטה ממנו את הבוקסר הנקיים. ידיו החמות מפשיטות אותה. ליבו פועם במהירות. ראשה נטמן בשקע צווארו. היא מסניפה את הריח, מנסה לזכור אותו. אל תלך, היא מדברת עם תודעתו בתדר אל-קולי.

"יהיה בסדר," לוחש אל אוזנה, כמו קורא את מחשבותיה, ומלטף את שיערה. הוא ילך, לעזאזל, הוא ילך. הוא תמיד הולך. היא קוראת והוא מתייצב. ארץ ארורה.

נטע נושמת עמוק, וקמה ראשונה. היא לובשת טייץ ומעליו שמלת טריקו פשוטה. רועי נכנס לתוך הדגמ"ח, ונטע מושיטה לו את החגורה. רועי מרוכז בחגורה ונטע מביטה בחזהו החשוף עדיין. הוא מחפש את הגופייה. צרור הבגדים שהניחה בקצה המיטה, נפל על הרצפה כשהתעלסו והיא מרימה גופייה וחולצת מדי זית.

כשידו נוגעת בידה, הוא מחייך, אך אין נחמה בחיוכו.

נטע יוצאת ומהחדר והולכת למקלחת ואורזת עבורו את תיק כלי הרחצה שלו, מברשת שיניים, משחה, סכין גילוח. רועי מתהלך בדירה במדיו. משהו חסר לו. בכיס הפנימי היא מוצאת קונדומים. לרגע היא מתלבטת, אבל משאירה אותם בכיס.

"איפה הדיסקית?"

רועי נכנס למקלחת ונטע מושכת בכתפיה. רועי מחפש בלהט, פותח דלתות ולא סוגר. נטע מסיימת לארוז את תיק כלי הרחצה ומניחה בתא הקטן של התרמיל. אין לה ברירה והיא מצטרפת  לחיפושים, משהה את הזמן.

"אנחנו חייבים לצאת," הוא רוטן. 

היא עוצמת עיניים ורואה את מחוג הדקות נע במהירות מבהילה לעבר שעת השין. שם ומספר אישי. זה כל מה שצריך כדי לזהות אותו. היא לא רוצה שיזהו אותו. היא מתפקחת ופוקחת עיניים, נעה לעבר מגירת חדר השינה ומוציאה משם את הדיסקית.

כשהם עומדים זה מול זה, היא מגיעה לרועי עד הכתפיים בלבד, והוא מרכין את ראשו לעברה. ביד רועדת, היא מעבירה את הדיסקית מעל לראשו. ושוב הריח. היא שואפת אוויר לריאותיה ונושפת. הוא מתכופף אל התרמיל ומחטט בו. בודק את תכולתו והופך את כל הסדר שעשתה בו.

נטע מכינה שלושה כריכים ומושיטה לו. הוא מודה לה ומניח אותם בתוך התרמיל.

"חסר משהו?"

הוא מניד בראשו.

"שנזוז?"

בדרך לפיאסטה הישנה שלהם, רועי זורק לה את המפתח שתנהג. הוא עסוק בטלפונים, מסמס, מסביר, נפרד, משאיר הוראות. נטע תופסת את המפתחות ומתפללת שהמכונית לא תניע. שתתקע. שההסעה תגיע לנקודה ותיסע בלעדיו. המפתח מסתובב, המנוע צוהל לקראתה והמכונית נוסעת באטימות של פח, בלי שיהיה לה אכפת לאן.

בנקודת האיסוף, נפגשים עשרות ומאות בחורים במדי זית.

"את רוצה לחזור?" שואל רועי, "יש אוניברסיטה מחר."

אבל נטע, ידה בתוך ידו, מתעקשת להישאר. האוטובוסים כבר שם. עוד ועוד חיילים מצטרפים, דלתות נפתחות, תיקים נזרקים. גם התרמיל שלו. אחרי שעות של המתנה, חיבוקים אחרונים, חיילים נבלעים בתוך אוטובוסים ואיים צבעוניים של נשות העורף מתפזר בערפל של לפנות בוקר.

דממה כבדה מלווה את נטע כשהיא מטפסת את ארבעת הקומות ונכנסת איתה לבית. היא אינה יכולה ואינה רוצה ללכת לישון. הולכת בחדרים, מגיעה למטבח, מרתיחה מים לקפה, ובזמן שהיא ממתינה, היא הולכת אל ארגז כלי העבודה של רועי, מוציאה מברג פיליפס ויורדת לחזק את הבורג הרופף בשולחן המטבח.

"עולם הקשת וסיפורים", אסופת סיפורים קצרים מאת גל אלגר

הוצאת קינמון, יוני 2023 (הוצאה מחודשת) | 164 עמודים | 98 שקלים חדשים