לאור ההצלחה המסחררת של מוזיאון הפופ-אפ הראשון והשני בתל אביב, ולאחר הפסקה של שנתיים בעקבות מגפת הקורונה, המיזם הצבעוני עושה קאמבק מרשים בתערוכה שנפתחה אתמול (שלישי) לקהל הרחב וניתן יהיה לבקר בה עד 11 בפברואר. התערוכה חולשת שני בניינים המיועדים להריסה ברחוב פנקס 11 ופנקס 13 בתל אביב. מבחוץ, כעוברי אורח ברחוב, לא ניתן לשער מה מתרחש בפנים – אבל מי שייכנס למתחם יגלה בו אינסוף עולמות מקבילים ומרהיבים, חדרי שינה ומטבחים שהפכו למשהו אחר לגמרי.
מאה אמנים העוסקים באמנות רחוב וגרפיטי - לצד אמנים ומעצבים מתחומים שונים - השתלטו על הדירות ועל חדרי המדרגות של הבניינים, שבכל אחד מהם ארבע קומות ולמעלה מ-24 דירות. בדומה לתערוכות של מוזיאון הפופ-אפ משנים קודמות, הבניינים מהווים מעין מוזיאון זמני, שאורך חייו ימים ספורים, רגע לפני הריסתם.
בזמנו, המיזם קם כחלק מפרויקט התחדשות עירונית שיזמה חברת "אנשי העיר" מקבוצת רוטשטיין ועל פי חזונן של יערה זקס ונוי שי. הרעיון להקים מוזיאון פופ-אפ שחוגג את אמנות הגרפיטי צץ במוחה של זקס, האוצרת של התערוכה והמפיקה בפועל, כשביקרה לפני כמה שנים בתערוכה בברלין שהתקיימה במחסן ענק שהיה מיועד להריסה ועליו השתלטו עשרים אמני גרפיטי. "זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי גרפיטי במסגרת מוזיאלית ולא ברחובות", היא מספרת בשיחה עם mako. "מאוד התרגשתי ורציתי לעשות משהו כזה בארץ, רק שכאן זה לא ברלין ואין לנו מחסנים ענקיים נטושים. סיפרתי על הרעיון לנוי, שהייתה אז מנהלת השיווק של אנשי העיר, וככה נהגה הרעיון לנצל בניינים שמיועדים להריסה".
למוזיאון הפופ-אפ הראשון בתל אביב, שהתקיים בבניין ברחוב קליי שבצפון הישן של תל אביב אי אז בשנת 2019, הגיעו קרוב ל-22 אלף מבקרים בתוך חמישה ימים בלבד. "באירוע הראשון, באמת לא ידענו למה לצפות. פתחנו ביום הראשון והיו 2,500 איש בחוץ. אנשים שעמדו שעתיים וחצי בתור כדי להיכנס, במדינת ישראל, כדי לראות תערוכה. וזה באמת לא חלק מהתרבות כאן - אז היינו בשוק. הבנו שיש פה משהו". ואכן, גם מוזיאון הפופ-אפ השני שנפתח, הפעם ב-2020 ובבניין ברחוב קצנלסון בעיר, היה להצלחה מסחררת – עם 25 אלף מבקרים בתקופה של שישה ימים. בהתחלה ההצלחה תפסה אותה לא מוכנה, אבל היום, מסבירה זקס, היא כבר יודעת להגיד למה זה עובד, למה מוזיאון הפופ-אפ הפך לאטרקציה כזו פופולרית.
"עולם האמנות ברובו הוא קצת אליטיסטי ומכוון לקהל מאוד מסוים; אני חושבת שהקהל הרחב לא מוצא את עצמו במוזיאונים, או שהוא מאוים ממה שהוא רואה, או לא מבין – אז הוא מלכתחילה לא חושף את עצמו לדברים האלה", היא מסבירה. "ויש משהו באמנות הרחוב שהיא מאוד נגישה – היא לאו דווקא מסובכת להבנה, היא יותר קלה להכלה. זה לא אומר שהמסר שלה הוא קל להכלה, אבל המסר יותר מונגש לקהל הרחב".
למוזיאון הפופ-אפ הראשון, אי אז ב-2019, הגיעו קרוב ל-22 אלף מבקרים בתוך חמישה ימים. "באירוע הראשון באמת לא ידענו למה לצפות. פתחנו והיו 2,500 איש בחוץ. אנשים שעמדו שעתיים וחצי בתור כדי להיכנס"
ואכן, הקהל שמגיע לפופ אפ הוא קהל מאוד רחב. "בבוקר מגיעים פנסיונרים, בצהריים מגיעות משפחות עם ילדים ובערב צעירים מהעיר עומדים בתור", מספרת זקס בהתרגשות. "זה מדבר לכולם". זקס מסבירה שלא רק הקהל נתרם מהמיזם הזה, אלא גם האמנים עצמם. "כל אדם שהולך בעיר נחשף לגרפיטי כל יום, אבל בדרך כלל אנחנו לא יודעים מי עשה את זה. אלה ציורים יפים, זה עושה לך טוב בעין, ואת ממשיכה הלאה. הפלטפורמה הזו גם נותנת לאמנים את הבמה, וגם מאפשרת למבקרים להבין מי האמן שיצר את מה שהם רואים", היא אומרת.
"האמנים שמציגים אצלנו הם אמנים צעירים, אמנים שברובם עדיין לא הציגו בשום גלריה או מוזיאון, וכנראה גם לא יציגו שם בשנים הקרובות כי צריך להגיע לשם עם איזה סטטוס", מסבירה זקס. "אנחנו נתנו להם במה והזדמנות, ואני חושבת שהזדמנות כזו תפתח להם אופציות בעולם האמנות הקלאסי, שכבר מתחיל להיפתח ולהבין שגם האמנים האלה קיימים וגם הם יכולים להיות חלק מהעולם הזה".
זקס מדברת על הנגשת האמנות גם למי שלא מעורבבים בברנז'ת האמנות הגבוהה, ואין ספק שכמויות המבקרים הוכיחו את עצמן; היא מדברת גם על הגשמת השאיפה להפוך את עולם האמנות למקום ששייך גם לאמנים שיוצרים בדרכים פחות שגרתיות ועוסקים בנושאים פחות מסורתיים. אבל ההייפ סביב מוזיאון הפופ-אפ, יחד עם התדמית המאוד צעירה שלו, באופן אוטומטי מחליש את ההכרה בו כמוזיאון אמיתי; האופי הזה שמיוחס לו גורם לרבים, שמשתייכים לאותה ברנז'ת אמנות גבוהה ומצומצמת, להאמין שמדובר בפרויקט שמוזיל את האמנות החזותית, ושמהותו אינסטגרמית לחלוטין.
זקס מכירה בעובדה שמוזיאון הפופ-אפ מושך אליו גם אנשים שרואים את התערוכה דרך מסך הטלפון, אבל היא לא חושבת שזה בהכרח דבר רע. "אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בעולם של אינסטגרם, של תמונות, ושאנשים רוצים להרגיש שהם ראו משהו חדש. אי אפשר להתעלם מהעולם שאנחנו חיים בו", היא אומרת.
"להגיד שזה מבאס אותי שאמן שהיו לו 500 עוקבים סיים את התערוכה עם 5,000 עוקבים שמכירים ביצירה שלו, ובעקבות החשיפה הזו הוא גם קיבל עבודות? לא, זה לא מבאס אותי"
יערה זקס
"להגיד שזה מבאס אותי שאמן שהיו לו 500 עוקבים סיים את התערוכה עם 5,000 עוקבים שמכירים ביצירה שלו, ובעקבות החשיפה הזו הוא גם קיבל עבודות? לא, זה לא מבאס אותי. עצם זה שאנשים היום מגיעים ומצלמים את עצמם ומייצרים עוד חשיפה – אין לי בעיה עם זה". לדברי זקס, "לעולם האמנות היה מאוד קשה עם האינסטגרם. אבל אנחנו צריכים להיות ערים לשינוי שהעולם עובר, ואיתו – גם לשינוי שהאמנות עוברת. אם אתה לא הופך להיות חלק מהשינוי זה לא אומר שאתה נשאר מאחור, אבל זה גם לא אומר שזה דבר רע לקבל את השינוי בזרועות פתוחות".
התערוכה במוזיאון הפופ-אפ תוצג, כאמור, בשני בניינים במקביל. "בעצם, המבקר עובר איזשהו מסלול: עולים את הבניין הראשון עד למטה, ואז מגיעים לבניין השני ויורדים אותו עד למטה", מסבירה זקס. התערוכה מתמקדת בשני נושאים מרכזיים: הראשון - בכותרת " WAKE ME UP WHEN 2022 ENDS" - הוא השפעותיה רחבות היריעה של הקורונה על חיינו. השני - בכותרת "I CAN SEE THE FUTURE AND IT’S..." - הוא מחשבות על העתיד הלא ידוע, שיגיע בסיומה המיוחל של המגפה.
"התערוכה פחות מתעסקת בצדדים האפלים של הקורונה אלא בחוויות יומיומיות שכל אחד ואחד מאיתנו עבר", אומרת זקס. "אני חושבת שמה שקרה פה בקורונה זה דבר נדיר – בפעם הראשונה בהיסטוריה יש חוויה כלל עולמית. חוויה שחוו אנשים מכל הגילאים, מכל דת, מין וגזע – כולם חוו את אותן תחושות, כולם יכולים להזדהות עם זה". כך, מספרת זקס, בבניין הראשון האמנים עסקו בריחוק החברתי, בתפיסה המחודשת של מרחב הבית, ובהשפעה של האדם על כדור הארץ כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקופת בקורונה. העבודות בבניין השני, כאמור, קשורות במחשבות וציפיות מהעתיד שמצפה לנו לאחר שנים רוויות שינויים מרחיקי לכת, שהפכו לחלוטין את החיים שהכרנו. "גם שם, העבודות הן לא על מוות ועל חולי – הן מאוד משעשעות ומעוררות מחשבה".
תאריך נעילה: 11.02.2022
שעות פעילות התערוכה:
ימים א-ה 10:00-21:30 | יום ו׳ -09:30-15:30 | יום שבת- סגור
*מומלץ להגיע בשעות היום בכדי להימנע מתורים בכניסה
הבניינים ברחוב פנקס 11 ופנקס 13, תל-אביב
הכניסה חופשית בהתאם להנחיות משרד הבריאות והתו הירוק