סטיבן קינג (צילום: Mario Tama, GettyImages IL)
קינג. עד מאה ועשרים! | צילום: Mario Tama, GettyImages IL
עם מעל מאה ספרים, יותר מ-350 מיליון עותקים שנמכרו ברחבי העולם ועשרות סרטים שעובדו על בסיס ספריו, סטיבן קינג הוא אחד הסופרים החשובים של דורנו. הוא אולי פופולרי, גרפומן ועשיר מכדי שחובבי אינדי וספרות שוליים יסכימו לקחת ברצינות, וגם מוכרחים להודות שאיכות ספריו אף פעם לא הייתה ממש אחידה, אבל הוא אחד הסופרים החשובים החיים כיום. קינג ישאיר אחריו לא רק כמות עצומה של ספרים, אלא גם מספר חסר תקדים של יצירות מופת. ארזנו לכם את הגדולות שבהן - אתם מוזמנים לספר בתגובות אלו ספרים של קינג אתם הכי אוהבים. 

אין תמונה
"הקמיע"

8. הקמיע  - 1984

למרות שקינג משלב הרבה אימה ואלמנטים על טבעיים בספריו, לרוב הוא לא נוגע בתחום הפנטזיה. זו הסיבה ש"הקמיע", שאותו כתב יחד עם סופר הפנטזיה פיטר שטראוב, מרגיש כל כך אחר. כי קינג תמיד נשאר במקום שהוא מכיר (לא סתם כל כך הרבה מספריו מתרחשים בדרי, מיין) ועם אנשים שהם כמעט הוא (סופרים) או היו הוא (ילדים שיהפכו לסופרים), ה"קמיע" הוא התנסות חדשה גם עבורו - ג'ק סוייר, שנשלח להציל את אמו ביקום מקביל הנקרא "הטריטוריות" הוא לא היחידי שמצא את עצמו על קרקע לא מוכרת. ועדיין, למרות נוכחותם של אנשי זאב ויקומים מקבילים, הספר הוא גם מאוד קינגי - החל מהמוסד לעבריינים של רעואל גרדנר המפלצתי ועד למלון אלהמברה. קינג הצליח להביא את עצמו וגם לשחרר מספיק לכדי יצירה מרעננת ואחרת שהעובדה שעדיין לא עובדה למסך היא לא פחות מפשע. אגב, על ההמשכון, "בית שחור" מ-2001, אתם יותר ממוזמנים לוותר.

אין תמונה
"על הכתיבה"

7. על הכתיבה - 2000

עדיף לקרוא את "על הכתיבה", מעין אוטוביוגרפיה המשלבת שלל עצות לכותבים צעירים, אחרי שמכירים קצת את עבודתו של קינג. היא ברשימה הזאת לא כי היא מפסגת יצירותיו, היא ממש לא (אלו שיטענו שכן לרוב לא יהיו מהקוראים האדוקים), היא פשוט עוזרת להבין קצת יותר מי הוא, וגם הטיפים, לאלו שמנסים לכתוב בעצמם, ממש לא רעים (וממש כמו כתיבתו של קינג - מאוד פרקטיים ויעילים). המעניין באמת הוא הפתיחות המוחלטת שבה הוא כותב על התמכרויותיו לסמים (עד היום הוא לא זוכר שהוא כתב את "קוג'ו", הוא עשה את זה בשבועיים שבהם היה מסטול באופן רצוף) ועל תאונת הדרכים הקשה שעבר, שאחריה כמעט ולא הצליח לחזור לכתוב (ויכול להיות שעל המשבר שיצרה אצלו התגבר רק בשנים האחרונות עם ספרים כמו "מתחת לבועה השקופה" ו"22/11/63", שמתחילים להזכיר את יצירותיו הגדולות מפעם).

אין תמונה
"בית כברות לחיות שעשועים"

6. בית כברות לחיות שעשועים - 1983

מוות וילדים הם נוכחים קבועים בספריו של קינג, ספק אם הם אי פעם השתלבו באופן כה מזוויע כמו "בית כברות לחיות שעשועים" (שגיאת הכתיב במקור). משפחה עם שני ילדים וחתול עוברת למקום חדש, מגלה על קיומו של בית קברות לחיות מחמד שהוקם על אדמה אינדיאנית, וכל מי שנקבר בו חוזר לחיים - אבל אחר. קצת יותר מרושע ומסריח וגם לא ממש חי. גיבור "בית קברות" לא רצה שבתו תתמודד עם מות חתולה, אז הוא החזיר אותו לחיים. אבל זה הוא עצמו שלא היה מסוגל להתמודד עם המוות, מה שיגרום לו להחזיר מאוחר יותר גם את בנו הפעוט שנדרס. קינג לא רק כתב ספר אימה על ספק זומבים, אלא גם עסק בשאלות של חיים ומוות, ואיך לפעמים אנחנו מעדיפים לחיות עם שריד מעוות של משהו מאשר להיפרד ודי.

אין תמונה
"עונות מתחלפות"

5. עונות מתחלפות - 1982

אמנם לא מדובר ברומן אלא באסופה של ארבע נובלות, אבל שתיים מהן שעובדו לקולנוע הפכו לקלאסיקות כה קאנוניות, שמגיע לספר הזה מקום ברשימה. לא בטוח שכולם מזהים את הסרטים "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה" עם סטיבן קינג - אבל שניהם מבוססים על נובלות שלו. האחד הפך לסרט נעורים מבריק ומרגש, השני לדרמת כלא נוגעת וחכמה ואחד הסרטים האהובים אי פעם, ואף אחד מהם הוא לא סרט אימה (קינג התוודה שהוא הפך לסופר אימה פופולרי, והוא והסוכן שלו התקשו לשווק חומרים אחרים).  

אין תמונה
"מיזרי"

4. מיזרי - 1987

אמנם "על הכתיבה" הוא הספר האוטוביוגרפי של קינג, אבל לפעמים נדמה שדווקא "מיזרי" מתאים יותר. הרי גם קינג, ממש כמו גיבור ספרו, עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו זמן רב למיטה. אמנם "מיזרי" נכתב ב-1987 בעוד שתאונת הדרכים של קינג התרחשה יותר מעשור לאחר מכן, אבל מי אמר שמחשבה לא יוצרת מציאות. פול הוא סופר בינוני שמחליט לסיים את סדרת הספרים הפופולרית שכתב, "מיזרי", על ידי הרג הדמות הראשית. לאחר שהוא עושה זאת, הוא נקלע לתאונת דרכים ומתעורר בביתה של אנני, אחות ומעריצה, שמתגלה מהר מאוד כפסיכופטית רצחנית. הכתיבה היא לא רק הרגל או תחביב או מקצוע, אלא גם סוהר אכזרי וסאדיסט, אם להיות אלגוריים. ואם לא - העיבוד של רוב ריינר עם קת'י בייטס בתפקיד הפסיכופטית, הוא אחד הסרטים המבהילים עד היום.

אין תמונה
"הניצוץ"

3. הניצוץ - 1977

רבים מגיבורי ספריו של קינג הם סופרים, לכל הסופרים בספריו של קינג יש מחסום כתיבה. מדהים עד כמה הנושא מעסיק אותו, הרי לפי כמות יצירותיו של קינג עצמו זה לא משהו שהייתם מהמרים שהוא סובל ממנו. אבל קינג, למרות שהוא סופר אימה ויש כל כך הרבה על טבעי ביצירותיו, קודם כל כותב את עצמו. את המקומות שהוא מכיר ואת הקשיים והתסכולים שהוא חווה. ב"הניצוץ", ג'ק טורנס ומשפחתו מגיעים למלון אוברלוק הקפוא על מנת לשהות בו במשך החורף, אבל במקום שטורנס יסיים את ספרו, הוא יוצא אט אט מדעתו. עם מעט עזרה מדיירי המלון הקודמים וכמה חזיונות מסדרון מחרידים שרובנו זוכרים דווקא מהסרט שביים קיובריק, יצירת מופת גדולה לא פחות (שקינג דווקא שנא ממש) בכיכובו של ג'ק ניקולסון, הפך "הניצוץ" לקלאסיקת אימה שנחשבת, בניגוד לעבודות אחרות של קינג (ולא שלמישהו מאיתנו אכפת מזה), גם לאיכותית.

אין תמונה
"העמדה"

2. העמדה - 1978

רבים יתקוטטו על זכותו של הספר הזה למקום הראשון, הם לא לגמרי טועים. "העמדה" המעולה, מהשנים שבהם עוד קראנו לסטיבן סטפן, הוא חתיכת אפוס שאי אפשר לעזוב, סיפור סוחף, מזוויע, קולנועי ומהנה על מגיפה שמשמידה את האנושות ומותירה שני מחנות - הטוב בראשותה של אמא אביגייל, והמרושע של רנדל פלאג. הטוב ממוקם בקולורדו, הרע, כמה צפוי, בלאס ווגאס. למרות הפשטנות הכללית (אל תשכחו שהיום אנחנו מוצפים בחזונות אפוקליפטיים, זה היה בין הראשונים) הספר מצליח לייצר עולם שלם ודי מדהים, כולל דמויות שייכנסו לקאנון של קינג ויחזרו אחרי זה בספרים אחרים. ספריו של קינג אולי מעולם לא נחשבו ליצירות מופת (למרות שרבות מהן בהחלט ראויות לתואר), אבל יש כמה ספרים, וביניהם "העמדה", שגורמים לך להבין שהוא גאון.

אין תמונה
"זה"

1. זה - 1986

יכול להיות שזה בכלל לא הספר הכי גדול של קינג, סביר להניח שאפשר להתווכח על זה, אבל אין ספק שזה הספר המפחיד מכולם. היצור שמשנה צורה בהתאם לפחדים של כל אחד מאיתנו וביתר הזמן מופיע כמו ליצן מהסיוטים, אחראי לכמה מרגעי האימה המכוננים בספרות. גם המיני סדרה שיצאה כמה שנים אחר כך לא אכזבה, ורוב הסיכויים שאם ראיתם אותה בילדותכם פחדתם להוריד את המים בשירותים כמה לילות טובים לאחר מכן. כמעט כמו ש"זה" הוא ספר אימה מופתי (אגב, זהו גם ספרו הארוך ביותר של קינג מלבד "מתחת לבועה השקופה"), הוא גם ספר התבגרות. הוא הגרסה המפחידה והארוכה של "סטנד ביי מי", כשגם כאן המבוגרים שאנחנו הם תוצר הילדות שהייתה לנו, ולפעמים על מנת להניח לעבר - אין ברירה אלא לחזור אחורה ולהרוג איזו מפלצת.