-"היי קיאנו, האם אתה מסכים עם התואר שאתה הסוויטהארט של אמריקה?"
-"לא, לא. תקשיבי, זה נחמד כשזה נחמד. יש פה שחקנים אדירים ואני פשוט נרגש לעבוד איתם"
(קיאנו ריבס על השטיח האדום בהקרנה של "צעצוע של סיפור 4")
אני אוהב את קיאנו ריבס. אני לא יכול לחשוב על דרך אחרת לפתוח את הכתבה הזו חוץ מלהכריז על האהבה אליו. ולפני שכל צופה קולנוע ממוצע יגיד בתמיהה "אבל הוא שחקן בינוני ופחות מזה", אומר מיד, אני לא אוהב אותו כשחקן. אני לא שונא אותו כשחקן, אני חושב שיש סרטים שהוא מושלם להם, ו"ג'ון וויק" הוא דוגמה מצוינת לזה, יחד עם "מטריקס", "קונסטנטין", "המסע המופלא של ביל וטד" ו"נקודת פריצה", אבל אני אוהב את קיאנו ריבס כאדם. כל סרטון חדש שיוצא עליו יוטיוב מציע לי כי חיפשתי אותו כל כך הרבה פעמים. והסרטונים שיוטיוב מציע לי מראים שאני לא לבד. כולם אוהבים עכשיו את קיאנו ריבס. הנה, למשל, סרטון בו שואלים אותו איך הווא מרגיש לגבי זה שהוא הוכרז בתור הבויפרנד של האינטרנט.
עזבו שקיאנו מקסים בתגובה שלו, מהסרטון הזה למדתי שאכן, קיאנו הוכתר כה-בויפרנד של האינטרנט. אבל זה לא רק כתבות של תוכניות בידור קלילות שמאוהבות בו. אפילו המגזין הכה מכובד הניו יורקר הוציא ממש עכשיו כתבה שכותרתה "קיאנו ריבס יותר מדי טוב לעולם הזה". לא פחות. ריבס, אומרים בניו יורקר, הוא אור באפלה של העולם הזה. כבר 35 שנה שקיאנו ריבס בסביבה, אבל רק עכשיו הוא הפך להיות האדם הכי אהוב ברשת.
הסבר אפשרי לתופעה שהיא קיאנו ריבס 2019 לא יגיע מקריירת המשחק שלו. לריבס יש אמנם כמה סרטים מוערכים למדי ברזומה, אבל לרוב הוא נחשב לשחקן די נלעג שהשתתף בסרטים שקיבלו 11 אחוז ואפילו אפס ברוטן טומייטוז ("...Generation Um"), כשאפילו בסרטים המוערכים בהם השתתף, הוא נחשב די נלעג. קחו למשל את "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה. ריבס הגיע ל"דרקולה" אחרי סרטי "ביל וטד" בהם שיחק טמבל חמוד, ואחרי "נקודת פריצה" בה שיחק טמבל חמוד שוטר, ואפילו אחרי "איידהו שלי" בו הוכיח יכולות משחק מפתיעות. ואז הגיע "דרקולה", עם שלושה אוסקרים והופעות משובחות של גארי אולדמן, אנתוני הופקינס ו-ווינונה ריידר, הוא בהחלט נחשב לסרט מז'אנר ה"איכותי". אבל בתוך כל האיכות הזאת, ריבס זכה בעיקר ללעג על המשחק המוגזם שלו ועל המבטא שאמור להיות בריטי אבל נשמע יותר כמו גולש קליפורני שמנסה להשיג תואר אצולה. עד היום המבטא והמשחק שלו נחשבים למגוחכים בתולדות הקולנוע (לא כולל קרן מור מדברת אנגלית ב"אבא גנוב", כמובן).
בראיונות לאחר הסרט, קופולה עמד מאחורי הבחירה שלו בריבס, ולא הפריע לו שהוא משחק כאילו טד הסטלן מסדרת סרטי "ביל וטד" עשה קרוסאובר לעולם של דרקולה. "הוא נסיך," אמר על ריבס," הוא אדם טוב, כן, מקסים ואחד האנשים הכי נחמדים שפגשתי אי פעם". ללמדכם שכבר אז מי שהכיר אותו ידע שהוא מתאים להיות הסוויטהארט של אמריקה, אבל יידרשו עוד כמה שנים עד שהרשתות החברתיות יגיעו ויאמצו את המסקנה הזאת. אם ב-1997 היה לנו עובדות לא חשובות, העולם היה יודע אז שריבס הסכים לקיצוץ בשכרו כדי שההפקה תוכל ללהק את אל פאצ'ינו לשחק מולו ב"פרקליט השטן". סרט בסדר בסך הכל, שממריא רק בזכות פאצ'ינו שלא היה שם בכלל לולא ריבס, שמשחק בסדר סך הכל. רק אחרי "מטריקס", אחד מהסרטים החשובים בקריירה שלו, דברים השתנו עבור ריבס, שהוזנק למעמד של כוכב על. ועדיין, ריבס זכור כמתאים לתפקיד בעיקר כי ידע להגיד "Woah" ברגע הנכון. מאותו רגע "Woah" הפך לקאץ' פרייז שלו ונהיה קשה לקחת אותו ברצינות. מה שהפך את העסק לקשה יותר, הוא שריבס ממש ניסה שייקחו אותו ברצינות. מאז אותו "מטריקס", הוא ניסה להיות שחקן רציני בהמון סרטים, כמעט כולם בינוניים ומטה, כולל סרט בשם "The Watcher", שגם סיפק סצנת ריקוד מביכה למדי שהיינו מעדיפים לא לאמבד.
ב-2010 הלעג לריבס עלה מדרגת נוספת, כשהוא צולם על ידי צלם פפראצי כשהוא יושב על ספסל לבדו ואוכל כריך. בתמונה הוא נראה מעט עצוב, וזה כל מה שהאינטרנט היה צריך. "Sad Keanu" נולד, תופעת ממים שפשטה באינטרנט ואפילו הביאה לעולם את "Cheer up Keanu day". וזאת אפילו לא הפעם הראשונה שבה ריבס הפך למם מפורסם. לפני "Sad Keanu", היה גם מם ויראלי מתוך "ביל וטד" בו ריבס נראה המום וגם קצת מטומטם. המעבר מטמבל חביב לאדם מסתורי ועגמומי הפך אותו לאדם נוגע ללב שהציבור רק רוצה לחבק. בראיונות בהם נשאל על אותה תמונה על הספסל, ריבס טוען שאין שום אמת בלומר שהוא עצוב, אבל איכשהו לכולם זה נראה מתאים מאוד, אולי בגלל החומות שהוא שם סביב עצמו בראיונות. ריבס לא חושף הרבה מידע (המעט שידוע עליו הוא שבשנת 2000 בת זוגו ג'ניפר סיים עברה לידה שקטה, וכעבור שנה וחצי נהרגה בתאונת דרכים), הוא פילוסוף, מדבר על הבדידות שלו כדרך חיים. סרטים מוגזמים, מבט עצוב בעיניים, כבדות. זה קיאנו ריבס. או לפחות זה היה קיאנו ריבס. וזה גם מה שהפך אותו לאדם הכי Memeable בתעשייה. וממים, כבר צריך לנו ברור בשלב זה, הם הרבה יותר מז'אנר של הומור ברשת. ממים הם הדרך הכי מהירה להתחבב על אנשים בימינו - הם מבטאים הלך רוח בסיסי, אפשרות לא רק להשליך רגשות ולהזדהות, אלא גם לשתף את התחושות האלה ברבים.
כשהוא כבר מיני-תעשיית ממים בפני עצמו, ריבס החל לשחק בסדרת סרטי "ג'ון וויק", סרטי אקשן לא יומרניים שמקיימים בדיוק את ההבטחה שלהם ולא שום דבר מעבר לזה - מכות, פיצוצים ואז עוד קצת מכות ופיצוצים. בנקודה הזו, השינוי כבר לא היה קשור רק באופן שבו הציבור קיבל את ריבס, אלא בריבס עצמו, שהפסיק לקשור את עצמו לתפקידים שלא מתאימים לו. כש"ג'ון וויק 3" יצא (סרט שהמבקר שלנו הכתיר כקרוב לשלמות), בראיונות לקידום הסרט ריבס היה משוחרר מאי פעם. הוא דיבר על אהבתו לקולנוע וכשדיבר על סצנות מופרכות מהסרט המופרך הזה, המראיינים היו המומים מהכנות. "זה ג'ון וויק, בייבי", ריבס חתם את העניין. במקביל צצו עוד ועוד סיפורים על כמה שריבס הוא אדם נחמד, תכונה שאף פעם לא זוהתה עם אנשים מפורסמים. למשל הסיפור מחודש מרץ השנה, על כך שריבס היה על טיסה שנחתה נחיתת חירום ובמקום לרדת מהמטוס ולהיעלם כמו שסלב ברמה שלו יכול, הוא אסף את כל הנוסעים, הרגיע אותם שיהיה בסדר, ליווה את כולם למלון תוך כדי שהוא מספר להם עובדות מויקיפדיה על העיר שהם עוברים בה ומשמיע להם מוזיקה מהטלפון. סיפורים מהסוג הזה כבר תדלקו את האהבה המתגברת סביב ריבס, אבל מי שמנסה להבין את ההתלהבות העצומה ממנו, שם את האצבע על הראיון שלו בתוכנית של סטיבן קולבר.
כרגיל, ריבס מתלהב שם מהסרט ומקולנוע בכלל, אבל אז, איכשהו, השיחה זולגת לדיבור על מוות ומשום מקום קולבר שואל במבט ממזרי "קיאנו, מה אתה חושב שקורה אחרי שאנחנו מתים?". נראה שקולבר לא באמת ציפה לתשובה, אבל הוא לקח שנייה וענה "אני חושב שהאנשים שאוהבים אותנו יתגעגעו אלינו". קולבר נשבר והאינטרנט בעקבותיו. הכתבת מהניו יורקר נפלה שדודה גם היא, "מאה אלף שיתופים היו לתשובה הכנה והנבונה הזו, אבל כשאני שמעתי אותה הרגשתי כאילו אני עומדת לבד בגן סלעים וחידה יפהפייה נלחשת באוזניי".
זאת לא מערכת יחסים חד-צדדית. למרות ההצטנעות, קיאנו ריבס מודל 2019 מבין היטב שהשלם גדול מסך חלקיו, שאחרי שלושה עשורים של קריירה לא יציבה, הוא הפך לתופעה תרבותית. בפרזנטציה של משחק הוידאו החדש "סייברפאנק 2077", בו יש דמות שמבוססת עליו, ריבס הגיע להציג את המשחק בפני הקהל והצהיר ש"הגרפיקה במשחק עוצרת נשימה". "אתה עוצר נשימה!", מישהו צעק לו מהקהל וריבס ענה מיד "אתה עוצר נשימה!. כולכם פה עוצרי נשימה!". הקהל שוב נמס ומם חדש נולד. תוסיפו לדמות המגניבה שיצרו לו במשחק את התפקיד האדיר שלו בתור עצמו ב"אם זו אהבה", קומדיה חדשה של נטפליקס, וזהו, הקהל שבוי. אבל קיאנו ריבס ממשיך. ראיונות שלו על שטיחים אדומים ממשיכים להיות ויראליים, ורק השבוע פורסמה ידיעה על כך שכשהוא מחבק מעריצות, הוא משתדל שידיו יהיו באוויר כדי לא להטריד אותן בשום צורה. כה מקסים. כה אהוב.
אז מה יהיה על מערכת היחסים האינטנסיבית של האינטרנט עם קיאנו ריבס? האם האינטרנט יפרד ממנו? לא, אבל הוא כנראה יעשה לו גוסטינג. הרגע של קיאנו ריבס בתרבות קורה עכשיו והרגע הזה נוצר בזכות זה שקיאנו ריבס לא עשה שום דבר שהוא לא עשה קודם. בלי להתאמץ, בלי לשחק את המשחק ההוליוודי, ריבס הפך לאדם שהפסיק לנסות והציבור גמע את זה בהתלהבות וביקש עוד. אבל האהבה של האינטרנט לקיאנו ריבס מבוססת, בסופו של דבר, על דחקה, וכמו כל מערכת יחסים שמבוססת רק על שטיק אחד - סופה להיגמר. אז מה יהיה על קיאנו ריבס? הוא ימשיך להיות אדם נחמד, יעשה סרטים בסדר גודל בינוני ויחיה חיים פילוסופיים ולא מתוקשרים, ובעוד עשר שנים ניזכר בתקופה הזו ונגיד 'זוכרים שהיינו בזוגיות עם קיאנו ריבס?'.