כשחושבים לרגע על מה זה אומר להקים מדינה מאפס, המחשבה הראשונה שעולה לראש היא הדברים הפיזיים: כבישים, תשתיות, בתים, חנויות, צבא, בתי חולים, בתי ספר ועוד אין ספור דברים חשובים. אלא שכשמדינה נוצרת, קמה איתה גם תרבות שלמה ובמקרה שלנו - התרבות הישראלית. ב-75 השנים שקיימת ארצנו הקטנטונת, הצלחנו לגבש זהות תרבותית שלא תבייש גם את המדינות הגדולות והוותיקות ביותר. מהמוזיקה, לחגים, למנהגים ולאופי שהוא רק שלנו. אבל אם יש משהו אחד שאין ספק שמייצג אותנו ככלל ואת יום העצמאות בפרט הוא הקולנוע הישראלי.
לכבוד חג העצמאות ה-75 של ישראל, קשת 12 הרימה משדר חגיגי בהנחיית נדב בורנשטיין יחד עם משה אדרי, אחד מאנשי היסוד בקולנוע הישראלי, בו נבחרו עשרת הסרטים שהצליחו באותנטיות וקלאס לזקק ולייצג את התרבות הישראלית המיוחדת בצורה הכי מדויקת שאפשר. הסרטים שהיו פסקול של מדינה שלמה, שכל אחד יכול לצטט אותם מילד ועד מבוגר, שסצנות שלמות מהם יהיו חקוקות לנו לנצח בראש ובלב, כאלה שאפשר לראות שוב ושוב ושוב בלי שיימאס אפילו לשנייה, או בקיצור - עשרת הגדולים של הקולנוע הישראלי.
"קזבלן"
הסרט השני הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, הוא סיפורו של יוסף סימנטוב המכונה "קאזה", אותו משחק יהורם גאון בתפקיד האלמותי וכנראה המזוהה איתו ביותר לאורך הקריירה. קזבלן עולה לארץ ממרוקו ומתיישב בשיכון של עולים חדשים ביפו, שם הוא נקלע לסיפור אהבה שהופך מהר מאוד להיות לסיפור על גזענות והבדלי מעמדות. גאון משתף על סצנה אחת שזכורה לו במיוחד מהצילומים: "היה יום שהיינו צריכים לצלם שיר גדול עם המון משתתפים וידענו שלא נוכל לעשות את זה כי היו אמורים להיות המון בני נוער וחששנו שהם ירצו לבקש כל הזמן חתימות. אני יוצא מהקראוון ועובר בין המון ילדים שכבר התחילו לרקוד את השיר ואף אחד לא מגיב. לא מסתכלים עליי, לא מכבדים אותי אפילו בחצי מבט. הרגשתי כמו אוויר. הסתבר שמנחם גולן ברוב חוכמתו הביא שני בתי ספר ערבים מיפו והם לא ידעו מי זה יהורם גאון".
"סאלח שבתי"
הקלאסיקה הישראלית המצליחה שיצאה לאקרנים בשנת 1964, מגוללת את סיפורו של סאלח שבתי ומשפחתו שעלו לארץ בשנות ה-50 בסמוך להקמתה של המדינה ונאלצו להסתגל לחיים חדשים לגמרי. הסרט שהוגדר כסאטירה חברתית הצליח לגעת בנקודות רגישות ונפיצות במאבק שבין המזרחים לאשכנזים בימים ההם ונשאר כאבן דרך משמעותית ובועטת בתרבות הישראלית.
>>>לפרויקט החגיגי של mako תרבות - 75 הדמויות הגדולות של הקולנוע הישראלי<<<
"גבעת חלפון אינה עונה"
הקומדיה הצבאית האייקונית של אסי דיין בכיכובם של שלישיית "הגשש החיוור", תופסת מקום של כבוד בתרבות הישראלית עם דמויות ענקיות כמו סרג'יו קונסטנצה או ויקטור חסון ופסקול שירים שכל ישראלי מזמזם מתוך שינה. בזמן אמת, הביקורות על הסרט לא היו אוהדות במיוחד ולמרות זאת, הוא זכה להיות קונצנזוס. שייקה לוי שנשאל על הסיבה שבגללה המבקרים קטלו את הסרט השיב: "מבקרים לרוב מפספסים. אם אתה שומע מהם דבר לא טוב, סימן שזה יצליח. ככה אמר אפרים קישון".
"חגיגה בסנוקר"
חנוכה וגברי זוג נוכלים שעוקצים אנשים במהלך משחקי סנוקר מסתבכים עם המאפיה אחרי שהם נקלעים לחוב ומנסים למצוא את דרכם מחוץ לצרה, אלא ששם מתחיל הבלגן הגדול שמביא איתו ערימות של הומור ישראלי משובח ובלתי נשכח עם ציטוטים שעדיין חיים ובועטים גם אחרי עשרות שנים. שיתוף הפעולה בין יהודה ברקן ז''ל וזאב רווח הצליח לפצח ז'אנר שנהפך להיות אולי המזוהה והאהוב ביותר על הישראליים - סרטי הבורקס.
הלהקה
הסרט המצליח שמגולל את סיפורם של להקה צבאית בימי מלחמת ההתשה, שחבריה מתמודדים עם תככים, אהבות, אכזבות ויריבויות ואף מרד כנגד מפקד הלהקה אותו משחק טוביה צפיר. אבי נשר, שהיה בזמנו במאי צעיר וביים את הסרט וגילת אנקורי ששיחקה אחת מחברות הלהקה, שיתפו בראיון על הקשיים המפתיעים שהיו מאחורי צילומי הסרט ועל המפיק שיצר נזק ופגם באווירה הכללית: "הוא חשב שזה בסדר לשסות בין אחים, עיכב את התשלומים לשחקנים, הסרט כמעט קרס תוך כדי צילומים", שיתף נשר.
"סוף העולם שמאלה"
סיפורם של עולים חדשים שחיים יחד בעיירת פיתוח קטנה בנגב בשנות ה-60, ובמרכזם שתי נערות: ניקול המרוקאית ושרה ההודית שרוקמות חברות אמיצה ומיוחדת על רקע פערי התרבות בין המשפחות. סרטו פורץ הדרך של הבמאי אבי נשר החזיר את האמון של הקהל בקולנוע אחרי בצורת ארוכה של כמעט שני עשורים בתרבות הקולנועית ושבר את כל השיאים. "הסרט הזה עוסק בהכאה על החטא שנעשה כלפי אותם אנשים מעדות המזרח שבאו ארצה וזרקו אותם לעיירות פיתוח", משתף אבי נשר.
"אסקימו לימון"
הסרט הישראלי הנצפה ביותר של כל הזמנים וכנראה גם הנועז ביותר שנעשה, מגולל את סיפור ההתבגרות של שלושת החברים בנצי, מומו ויודל'ה. הסרט הצליח להביא זווית נוספת של החוויה הישראלית שלא הופיעה עד אז בקולנוע הישראלי. הנועזות שלו הפכה אותו אמנם לפורץ דרך, אך באותה נשימה גם לכזה שככל הנראה לא היה עובר כל כך בקלות בדור של היום. שניים מהשחקנים הראשיים צחי נוי ויפתח קצור שיתפו בראיון על החוויות מהסרט והתייחסו לחלק מהדברים שלדעתם לא היו עובדים היום: "זה סרט טיפה מיזוגני, הוא לא היה עובר היום. אבל מדובר בחוויה משנת חיים".
"אפס ביחסי אנוש"
סרטים שעוסקים בצבא, יש בשפע בתרבות הישראלית. חלקם מהללים אותו, חלקם צוחקים עליו, אבל "אפס ביחסי אנוש", היה הסרט הראשון על הצבא שהראה זווית ביקורתית שלא הכרנו לפני זה. סיפורה של דפי, מש"קית נייר וגריסה שבוזה שכל חלומה הוא לשרת בקריה, אבל במקום היא מקבלת שיבוץ לבסיס שיזפון הנידח בנגב. הסרט מכיל בתוכו שילוב של הומור ציני ועוקצני וביקורת נוקבת ונוגע בנושאים לא פשוטים כמו אובדנות והטרדות מיניות. ההצלחה שלו הייתה כל כך גדולה ומשמעותית, שכעבור 5 שנים מהקרנתו עלה מחזמר המבוסס על עלילת הסרט והצליח בענק גם הוא.
"הערת שוליים"
סיפורם של אב ובן, שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. כשביניהם עומד פער הדורות בהתייחסות למקצוע ולמחקר של התלמוד. האב מאמין בדרך המיושנת, הדקדקנית והמדעית יותר ואילו הבן מייצג את התפיסה של הדור החדש ושיטות המחקר שלו, שבעיניי אביו נתפסת כשטחית אך בעיניי הממסד מתקבלת בהכרה גדולה ואוהדת ביותר. הסיפור מתחיל להסתבך כשחלה טעות כאוטית בנוגע למי מבין השניים עומד לקבל את פרס ישראל. שלמה בראבא ששיחק את דמותו של האב בהופעה קולנועית ראשונה אחרי הפסקה של 20 שנה ציין בראיון: "לא הבנתי למה חשבו שאני הליהוק הנכון".
"לשחרר את שולי"
הקומדיה הישראלית הטרייה ביותר ברשימה, שייכת לשלישיית "מה קשור". הסרט שהתבסס על מערכון של הקומיקאים, מספר את סיפורם של שלושה חברים שיוצאים לשחרר את בנו של אחד מהם שיצא לטייל בקולומביה ונחטף. הסרט שיצא בתזמון מושלם בדיוק כשהקורונה החלה לדעוך, החזיר את עם ישראל אל בתי הקולנוע וזכה להצלחה עצומה וצפוי גם סרט המשך שיצולם הפעם ביפן.
