מכל הלהיטים שלו - והיו לא מעט כאלה - נדמה לי שאין שיר שמייצג את יגאל בשן, ואת הכוכבות הדיסוננסית שלו, טוב יותר מ"אנחנו נשארים בארץ". הוא כתב את השיר ביחד עם עוזי חיטמן ב-1985, לאחר ובעקבות ההפסד בקדם אירוויזיון ליזהר כהן ו"עולה עולה". "אנחנו נשארים בארץ" מתייחס להפסד הדרמטי (בנקודה!) ברוח ספורטיבית משועשעת: מהצבת רף הציפיות ("חשבנו כמעט, עוד מעט, אורזים מזוודה"), דרך הייאוש ("נפלתי על פניי") ועד התקומה ("אבל אני עוד חי") וההשלמה ("ככה זה להיות מקום שני"). זה שיר שמחבק את הכישלון בחיוך ובאירוניה, כל הדרך מקנאה ביריבך ("מטוס עולה עולה") להסתפקות בחלקך ("טוב בנשמה"). אין פאתוס, אין דרמה, אין לו ארץ אחרת אבל זה רק בגלל שהוא הפסיד בנקודה.
צריך להבין מי היה אז האיש שכתב את השיר הזה (עם חיטמן, שותפו להפסד): שנים ספורות קודם לכן, יגאל בשן עוד היה הכוכב הכי גדול של המוזיקה הישראלית. שנות ה-70 היו עשור הפריצה של כמה מבכירי זמרי ישראל עד היום: שלמה ארצי, שלום חנוך, גידי גוב, צביקה פיק, יזהר כהן, אבי טולדנו. בשן האפיל אז על כולם.
אני לא מכיר הרבה כוכבים שהיו כותבים ושרים שיר עם הומור עצמי לוזרי כמו "אנחנו נשארים בארץ". אני לא מכיר הרבה כוכבים שהיו מטביעים את כישלונם בתחרות בשיר. אבל זה בדיוק הכוכב שהיה יגאל בשן.
רק השמיים מעליו
אחרי מותו הוצב בשן מיד במקום הראוי לו בקאנון התרבות הישראלי: קוטע משדרים טלוויזיוניים, פותח מהדורות חדשות, מוספד על ידי ראשי המדינה. כך קוברים גיבור תרבות. אבל צריך להודות שההווה כמעט שקבר את הגיבור הזה עוד בחייו. בשנים האחרונות שמו הוזכר כמעט רק בנסיבות טרגיות (האשפוזים בבית החולים) או נוסטלגיות (זכייה בפרס אקו"ם למפעל חיים, כולל תו ההכשר ממירי רגב: "הוא תימני"). האיש שהיה גיבור תרבות ישראלי מאז שנות ה-70 כמעט ונעלם במפנה המאה. "האם אראה את כל זאת בסוף ימי? את כל מראות הפלאים של נעוריי", שאל בשן בשיר הנשכח "ילדות" מפסטיבל הזמר והפזמון ב-1970. התשובה העגומה היא: לא. הוא כמעט שלא ראה אותם שוב.
ולכן חשוב להזכיר היום: יגאל בשן היה כוכב.
הוא היה כוכב כמעט כל חייו. בגיל 15 כבר הושמע ברדיו (עם חברתו לכיתה שלומית אהרון), בגיל 17 הוציא תקליטון וכיכב ב"הבימה", בגיל 18 זכה בפרס כינור דוד (בחירה משוקללת של חבר שופטים וקוראי "ידיעות אחרונות"), ובתואר זמר השנה של גלי צה"ל וחוזר על ידי כל הלהקות הצבאיות, ובגיל 19 ביצע את שיר השנה של קול ישראל ("מתוק מתוק"). הוא עדיין לא השתחרר מהצבא, ורק השמיים מעליו ידעו מה מחכה לו.
אבל זו לא רק ההצלחה, ההשמעות והמעריצות. בשן היה כוכב במהותו. כל מי שראה אותו - על הבמה או על המסך - יכול היה לזהות זאת. לא היה צריך לשמוע את הנערות הצורחות במועדונים בשנות ה-70, לא היה צריך לראות את הילדים המשתרכים אחרי "הופה היי" בשנות ה-80. די במבט אחד בבשן כדי לדעת זאת: ככה נראה כוכב.
אבל בשן, כאמור, היה כוכב אחר. היה בו משהו שכמעט התנגד לכוכבות. הוא התנהל כפי שהוא שר: נעים, נינוח, נונשלנטי. הכוכבות שלו היתה כמעט מוחשית, אבל היא לא היתה כזו שכופה על עצמה אור זרקורים. כריזמה מתפרצת, אבל לא מתפוצצת.
מה שהיה - תשכח מזה
שנות ה-70 הן העשור המכונן של בשן. הוא אסף את תארי זמר השנה, כיכב בסרט "שרית" של ג'ורג' עובדיה, הוציא תקליטים באנגלית עם שירים שכתבו לו אלטון ג'ון ובריאן אדמס, ניפק להיטים נצחיים כמו "יש לי ציפור קטנה בלב" ו"בואי נעשה לנו חג". דווקא "סיון" ב-1981 - אולי שירו האהוב ביותר - סימן את הסוף. הכוכב של בשן, שדרך בשנות ה-70 על מצעדי הפזמונים, החל לדשדש מאחורי המגבת של ארצי, הסיגריות של חנוך והפאייטים של פיק. מה שהיה - תשכח מזה.
אבל בשן המציא את עצמו מחדש. כמה להיטי פסטיבלים ("הופה היי" בביצוע גידי גוב, "צינגלה ביגלה בום", "אדוני ראש העיר") ושיר הפתיחה המופלא של סדרת האנימציה "נילס הולגרסון" היו חישוב מסלול מחדש בארץ הצבר. הוא החליף את הפופ בשירי ילדים, את המעריצות בבני נוער, את להקת "ברוש" בשלישיית "כמו צועני". השלישייה הזו נכשלה בקדם אירוויזיון 1985 ונשארה בארץ, אבל חרשה אותה במשך תשע שנים (בשני הרכבים ותחת מיתוג מחודש). "הופה היי" הפכה למוסד תרבותי, ובשן - לכוכב ילדים. אני גדלתי בשנות ה-80; תסלחנה לי הקלאסיקות ויסלחו לי הלהיטים - בשבילי הציפור הקטנה בלב הייתה תמיד אווז בר.
גם זה כמעט שנשכח. עבור מי שחי בישראל בשנות ה-70 יגאל בשן היה כוכב פופ, עבור ילדי שנות ה-80 וה-90 הוא היה כוכב ילדים, אבל עבור ילידי שנות ה-2000 הוא כבר היה כוכב עבר. רבים מבני דורו לא ירדו מהבמה: ארצי ממלא קיסריות, שלום חנוך סוגר זאפות, גידי גוב הולך לאכול. הם המשיכו למלוך, והוא הסתובב כמו צועני בעולם הרפאים של ההז-בינס. לרגע הקצר שבו חזרה המוזיקה שלו להיות רלוונטית - בעיקר בזכות ההצלחה החד-פעמית של "שמיים" - הוא קרא בראיון לחברת החדשות ב-2012 "עדנה, לא קאמבק". לא חזרה למקומו הטבעי בפסגה, אלא העפלה שבסיומה יחליק שוב במדרון אל הנשייה. שלושה עשורים אחרי "אנחנו נשארים בארץ", הוא נותר גיבור הניצחון שמשלים בחיוך עם ההפסד, האלוף שלא דורש את חסד נעוריו. תן לו רק את היום הזה.
"לו רק פעם אחת יינתן לי לטעום את כל מראות הפלאים של נעוריי ואלך לדרכי בבוא היום", שר בשן ב"ילדות". הפעם הזו ניתנה לו. ואז הוא הלך לדרכו, לשמיים שתמיד עמדו מעליו. השמיים האלה לא ידעו עוד כוכב כזה. גם אנחנו לא.