רובנו מכירים את ג'ון סטיימוס בזכות תפקיד אחד בלתי נשכח שגילם בעברו: הדוד ג'סי ב"צער גידול בנות". אבל בעשורים שחלפו מאז שהשחקן עשה בייביסיטר על התאומות אולסן, ועד ששב לגלם את הדמות ההיא בחידוש לסדרה, הוא פיתח קריירה מרשימה כמפיק זוכה אמי, הופיע מספר פעמים על במות ברודוויי והחל מיולי האחרון גם מככב בסדרה משלו בשירות הסטרימינג דיסני פלוס. בנוסף לכל אלה, בימים אלה סטיימוס מתנסה בתחום חדש לגמרי עבורו (ותחום יחסית חדש באופן כללי, לפחות לציבור הרחב): פודקאסט בהנחייתו. והסיפור שאותו סטיימוס סוקר בפודקאסט שלו, "The Grand Scheme: Snatching Sinatra" שמו, הוא ככל הנראה הסיפור המטורף ביותר בו הוא עסק עד כה. וזה כשמדובר, כאמור, באדם שהחליף חיתולים לאחיות אולסן.
הפודקאסט, שמשתייך לז'אנר הפשע האמיתי (בו צמחו פודקאסטים פופולריים אחרים, כמו "Serial" האמריקאי או "בואי נדבר רצח" הישראלי), מספר את סיפור חטיפתו הלא ייאמן של פרנק סינטרה הבן, בנו של הזמר והאייקון פרנק סינטרה. סטיימוס בן ה-57 מגלה שהסיפור הגיע אליו בשנות העשרים לחייו, כשבזמן הופעה שהשתתף בה יחד עם להקת הביץ' בויז ניגש אליו מוזיקאי עבר בשם דין טורנס. טורנס שאל את סטיימוס אם הפיק פעם משהו. "לא הפקתי שום דבר, אבל אמרתי לו שכן", השחקן סיפר לאחרונה בריאיון ללוס אנג'לס טיימס. "הוא אמר, 'ובכן, החבר הכי טוב שלי חטף את פרנק סינטרה הבן בשנות השישים, ויש לי את כתב היד שהוא כתב על כך כשהיה בכלא".
החבר הטוב הזה הוא איש בשם בארי קינן, שתכנן את החטיפה יחד עם עוד שני גברים. כשלסטיימוס ניתן כתב היד שקינן כתב על המעשה, הוא "שם אותו בקופסה" - לדבריו, הוא פשוט לא ידע איך להמשיך משם. פרנק סינטרה האב (והכוכב) לא אהב את הסיפור הזה במיוחד. "הוא לא רצה שבארי יספר את הסיפור, ואף הזמין מספר התנקשויות בחייו של בארי", אומר סטיימוס, בהתייחס למה שהוא סוד ידוע במיוחד במשך שנים רבות: פרנק סינטרה, אחד הזמרים האהובים אי פעם, היה מקושר לחברי מאפיה אמריקאים.
סטיימוס הראה למגזין קטע מריאיון שצילם עם קינן, החוטף של בנו של סינטרה, בו הוא סיפר על אחד מניסיונות ההתנקשות האלו. "בחור אחד ירה לכיווני בחוף. הייתי ממש על הכוונת שלו. הוא פספס אותי, ירה עוד כמה פעמים, וראיתי את היריות בחול ממש מולי. אז פשוט רצתי". סטיימוס סיפר שזו הייתה הפעם השלישית בה ניסו להתנקש בו. סיפור חטיפתו של סינטרה הבן כולל המון טוויסטים לא צפויים - בין השאר, העובדה שקינן נידון ל-75 שנים מאחורי סורג ובריח, אבל שוחרר אחרי פחות מחמש שנים, אחרי שנקבע שלא היה שפוי בדעתו בזמן החטיפה שביצע. "ניסיתי להוציא את הסיפור הזה דרך כל החזיתות", מספר סטיימוס, שבנוסף לפודקאסט ניסה להפוך את סיפור החטיפה למיני סדרה בסגנון "ג'ון הנבל".
"יש לי בן. הרעיון שמישהו יחטוף אותו לא מצחיק אותי. רציתי לנבור בנפש שלו ולהבין למה הוא עשה את זה"
ג'ון סטיימוס
ילד שרע לו
כבר בשנת 1998, קינן תכנן למכור לאולפני קולומביה את סיפורו כאיש שחטף את בנו של סינטרה, ככל הנראה במטרה להפכו לסרט. סינטרה הבן תבע את האולפנים כדי לעצור את העסקה, בטענה שעבריינים לא יכולים להרוויח כסף בזכות פשעיהם. מה שכן, בשנת 2004 רשת שואוטיים האמריקאית הפיקה סרט טלוויזיה בשם "לגנוב את סינטרה" שסיפר את סיפור החטיפה, כשאת בארי קינן גילם דיוויד ארקט. "אני תמיד אומר שזה סיפור שנראה כאילו האחים מרקס פגשו את האחים כהן, זה היה משוגע אבל האיש היה לוקה בנפשו - זה לא היה מצחיק", אומר סטיימוס. "יש לי בן. הרעיון שמישהו יחטוף אותו לא מצחיק אותי. רציתי לנבור בנפש שלו ולהבין למה הוא עשה את זה".
מהאזנה לפרק הראשון של הפודקאסט, מסתמן שסטיימוס נוקט כלפי הדמות הראשית בסיפורו - בארי קינן, החוטף - גישת "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". הפרק הראשון סוקר בחמלה רבה את סיפורו של קינן כאדם שהתמודד עם קשיים נפשיים כל חייו. קינן, שמתראיין במהלך הפרקים, מספר על קולות ששמע במהלך חייו, שלפעמים עשו טובה והיו בשקט, אבל לפעמים אמרו לו ישירות מה לעשות. סטיימוס מתאר את הטרגדיות שעיצבו את חייו, ביניהן מותה בתאונת דרכים של אהובת נעוריו.
נראה ש"Snatching Sinatra" הוא חלק מהדרך החדשה שבה סרטים וסדרות ניגשים לסיפורים אהובים ומוכרים: ראייה סימפטית את מי שבדרך כלל לוהק עבורנו כנבל. כמו ש"מליפיסנט", "ג'וקר" ו"קרואלה" עשו ל"היפהפייה הנרדמת", "באטמן" ו"101 כלבים דלמטיים", כמו ש"מלון בייטס" עשתה לסרט הקלאסי "פסיכו" וכמו ש"אני, טוניה" עשה לסיפורה של טוניה הארדינג, המחליקה על הקרח שתכננה את התקיפה במתחרתה, ננסי קריגן. אבל המייצג המובהק ביותר לגישה הזאת הוא אחד הסרטים המצליחים של העשור החולף, "לשבור את הקרח". במקור, דמותה של אלזה מלכת הקרח הייתה אמורה להיות הנבלית הרשמית של הסרט, אך ברגע שנכתב עבורה השיר "Let It Go", התסריטאים הבינו שדרמה יכולה להיות מעניינת הרבה יותר כשהיא לא מחולקת בהכרח לנבלים ולגיבורים. וזה, כנראה, מה שסטיימוס הבין כשניגש לספר את סיפורו של האיש שחטף את הבן של סינטרה.
בהאזנה לפודקאסט, מהר מאוד עולה התחושה שהאיש הכי מעניין בו הוא לא פרנק סינטרה, לא הבן שלו, ולא זה שחטף אותו - אלא סטיימוס עצמו. השחקן לא מפגין כאן איזשהו נרקיסיזם, הוא מבין טוב מאוד שלא מדובר בסיפור שלו, אבל כשהוא מספר על קינן ועל ילדותו בצל ילדים עשירים ומפורסמים יותר ממנו, אי אפשר שלא לשים לב שמספר אותו אדם רהוט, חד וכריזמטי יותר מרוב האנשים שנוהגים ללהג לתוך מיקרופון ולקרוא לזה פודקאסט. אנחנו זוכרים את סטיימוס בעיקר בזכות תפקיד בסיטקום צ'יזי מלפני כ-30 שנה, אבל "Snatching Sinatra" הוא הזדמנות להיזכר בעובדה שמדובר בבחור מוכשר מאוד, שיש לו לא מעט סחורה למכור לנו. ונראה שהוא גם נכון למכור אותה, ולא בהכרח רק למרבה במחיר.