בגיל 84, לשחקנית גילה אלמגור יש את אותה התשוקה לתיאטרון כפי שהייתה לה בפעם הראשונה שעלתה על הבמה. אלא שבתקופה האחרונה מוצאת את עצמה אלמגור עובדת פחות ופחות - והיא מודה כי נקלעה למשבר.
לפני שלוש שנים איבדה אלמגור את שותפה לחיים, יענקל'ה אגמון. את הבדידות והצער הפיגה על הבמות. בימים אלה היא מסתגרת יותר ויותר בבית, מסרבת לצאת ולפגוש אנשים. בריאיון לאנה בורד ב"אנשים" אמש (שני, ערוץ 12), כינתה את זה אלמגור "מנהרה אפלה".
"מנהרה אפלה זה מצב שאני נכנסת לאיזה מצב רוח שלא הייתי רוצה להיות בו. אם הייתי עובדת בימים אלה, היה לי יותר קל. חודשיים בלי הצגה אחת. אני מרגישה שזה מפיל אותי למנהרה הזאת, שאני לא רוצה להיות בה".
>> צפו בריאיון המלא עם גילה אלמגור ב"אנשים" ב-+12
"אלה ימים נוראיים. מאז שאגמון הלך מן העולם, החיים נעצרו. מצאתי את עצמי כמעט מתנתקת מן החיים שהיו לי. אני לא באה בין אנשים כמעט. אני לא יוצאת מהבית".
אלמגור ואגמון הכירו בתיאטרון בזמן שגילה הייתה נשואה לאילי גורליצקי, נישואים לא פשוטים. העובדה ששניהם נולדו יתומים מאב חיברה בין גילה ליענקל'ה מיד. הרומן הפך לאהבת חיים גדולה. "יענקל'ה בא לחיי בתקופה שלא רציתי לחיות", הודתה אלמגור, "הוא בנה אותי, כמו מישהו שמרכיב חרסים. חתיכה-חתיכה".
"בדיעבד, תקופת הסגרים בקורונה הייתה בעצם מתנה. מצאנו את עצמנו שנינו לבד בבית, מדברים על הדברים שכל החיים אמרנו: יום אחד נדבר על זה. על היתמות, למשל, לא דיברנו אף פעם. פתאום דיברנו על מה זה לבוא לעולם הזה כמו שבאנו. הוא עבר מהכורסה והתיישב לידי, ואני זוכרת שהוא חפן את הפנים שלי בידיים שלו ואמר לי: 'אוי, גילוש, גילוש, כמה שאני אוהב אותך, כמה שאנחנו צודקים שלא נשברנו ולא עזבנו ולא פירקנו, ונשארנו ככה. זה הנכס הכי גדול'".
אילו דברים בהזדקנות קשים לך?
"הגוף בוגד. תמיד ידעתי לשמור על עצמי, להתייחס אל הגוף שלי לא כמו לפח אשפה. יש דברים שאני לא יודעת אפילו איזה טעם יש להם. לא שתיתי בירה בחיי. זה מזכיר לי שתן. יש משהו באסתטיקה. כשאני רואה שווארמה אני אומרת: אסור לי לעבור בפינת הרחוב הזאת".
אלמגור חיה פוליטית, עמדותיה גלויות. לא אחת הותקפה וגם ספגה איומים מצד אנשי ימין על חייה בעקבות התבטאויותיה. "אני לא הולכת לקפלן. אני בקבוצת סיכון מאוד גדולה, מפאת גילי ומבחינת בריאותי, אבל פתחתי את הפגנת האומנים שהייתה בכיכר הבימה. זה שאני יושבת בבית ורואה ולא משתתפת, זה נורא".
מה את חושבת על המצב במדינה?
"אני לא מכירה את המדינה הזו. אני לא זוכרת התלהמות וניבולי פה של שרים ואנשים בהנהגת המדינה, שקמים בבוקר ויוצאת אשפה מהפה. הם השתגעו. אני אפילו לא רוצה להגיד את השמות, כי השיער שלי סומר. איך ראש הממשלה לא קם ואומר: 'תסתמו את הפה'? שרים יקרים, על מי אתם מדברים? על הטייסים? גולנצ'יקים? שופטים בבית הדין העליון? אלוהים אדירים, יש פה ראש ממשלה, יש פה מנהיג, איפה אתה? למה אתה שותק? הוא לא היה כזה. זה אף פעם לא היה ככה".
יש שמדברים על להוציא דרכון זר ולעזוב את הארץ.
"אני לא אלך לשום מקום. יש לי פה קבר של אבא שלי, יש לי פה קברים של חברים שלי, יש לי פה קברים של אנשים שנתנו את דמם בשביל כל פיסת אדמה פה. אני לא אלך מפה, אבל אני מבינה כל אחד שרוצה ללכת היום. יש לי אפשרות לקבל פספורט גרמני בשל אבי שהיה גרמני, ואם הבת שלי תרצה, אעשה הכל כדי להשיג לה את הדרכון שהיא מבקשת, שיהיה. היא מבטיחה לי: 'לא אשתמש בו, אלא אם כן יגיעו ימים שאני אהיה חייבת לגרש את עצמי ואת הילדים מפה'".
למרות שאלמגור מזוהה עם הבימה, שם החלה את דרכה, התיאטרון הלאומי הוציא אותה לחופשה ללא תשלום. היום היא מופיעה בהצגות בתיאטרון העברי - וגם אחרי עשרות שנים בתחום, עדיין יש לה חלומות.
יש רצון שהטלפון יצלצל עוד?
"אין לי אשליות. לא כותבים תפקידים לנשים כמוני. הלוואי ומישהו יושב וכותב. הדמות היא אישה בת 80 פלוס, פנים שכבר מציירים את הגיל, לא במיטבה, כבר לא זקופה כמו שהיא הייתה. אבל, אני עוד רעבה לעשות".
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"שהייתי מענטש, שהייתי בן אדם, שהיה אכפת לי, ששום דבר לא בא לי קל. יכולתי לא. היו לי חיים נהדרים. התחיל רע, נמשך לא טוב, נמשך גרוע, נמשך נורא, ואלוהים זרק לי חבל. יש דבר כזה, חבלי הצלה".