אחרי שנים הרחק מאור הזרקורים, אחד מנכסי צאן הברזל של הניינטיז מתחיל להניע את הקאמבק שלו. גיל ססובר מתהילת "קומדי סטור" (ו"הוגו" למטיבי לכת) הוציא השבוע שיר ראשון בשם "פרק של ילדות", שמלווה בקליפ בו הוא מבקר בתיכון בו למד בנעוריו. "פרק של ילדות" הוא הסינגל הראשון ששיחרר ססובר כהכנה למופע יחיד, שישלב סטנדאפ, מערכונים קומיים, סיפורים אישיים ושירים פרי עטו, ויעלה הקיץ עם השם ההולם "איפה אתה".
אז איפה גיל ססובר היה באמת? אם לשפוט לפי הסינגל החדש והקליפ המלווה, נראה שהקומיקאי האנרגטי קצת נתקע לו אי שם בשנות התשעים. כשמנסים לנסח את הפרויקט הנוכחי, נכנסים לסבך מעגלי שעלול לגרום לסחרחורת: כוכב עבר שכוח המשיכה העיקרי שלו הוא געגוע נוסטלגי, נענה לבקשות המעריצים שהתגעגעו, העלה מופע שעוסק בהיעלמותו מהחיים הציבוריים, כלומר מופע שכולו ממוקד בגעגוע נוסטלגי. את המופע הנוסטלגי הוא השיק בשיר שעוסק, איך לא, בגעגוע נוסטלגי, וקינח בקליפ בו הוא מבקר בתיכון נעוריו, מהלך במסדרונות במבט שכולו משדר, את הרגש החמקמק הזה, איך קוראים לזה... געגוע נוסטלגי.
בתקופה האחרונה אנחנו עדים לגלים של אהבה מחודשת לשנות התשעים. לכל עשור יש את רגע הקסם שלו, הנקודה בה עבר מספיק זמן כדי לשכוח כמה היה גרוע, אבל עדיין מספיק קרוב כדי שלא יישכח לחלוטין. הזיכרון הקולקטיבי מנקה את כל הלכלוך, מחבק בחיבה את החלקים המביכים, ומקדש כל תופעה תרבותית חולפת. רגע הקסם של שנות התשעים הוא בדיוק עכשיו, ואחת התופעות המקודשות ביותר שלו היא "הקומדי סטור", ובאופן ספציפי גיל ססובר. הוא בחר את הזמן המושלם לעשות קאמבק, ובניסיון לרכב על גלי הגעגוע, מיקד את הקאמבק שלו בדיוק באותה נוסטלגיה.
הצפייה הראשונה בקליפ היא מעט מבלבלת. הנה ססובר שהכרנו, מסותת ושמור לגילו, מהלך לו במבט עגמומי בבית ספר תיכון ריק. הנוסטלגיה לא מסתיימת בחזרה לבית הספר, כשגם מימיקות הפנים של ססובר מזכירות נשכחות. בהבעה מודגשת ומהונדסת, כזאת ששמורה לרוב לסדרות עבר כמו "עניין של זמן", ססובר מגייס כל שריר בפניו כדי להביע את הגעגוע שמתרגש בליבו. הוא מכווץ את גבותיו, מעווה את שפתיו, מוסיף גלגול עיניים עגמומי ומקנח במבט מלא תקווה לשמיים.
סגנון המשחק המיושן מעט, בשילוב הרקורד הקומי של ססובר, מייצר תחושה מוזרה אצל הצופה. אנחנו כל הזמן מחכים לפאנץ', לרגע בו תיחשף הבדיחה, וכל התצוגה הסנכרינית שראינו עכשיו תתברר כמהתלה בלבד. הרגע הזה לא מגיע, למרות שהקליף מסתיים בהופעת אורח של המדען מהמבזק של ז'ק, הוא לא נוצר כפרודיה מבודחת, אלא מתוך ניסיון אמיתי להביע רגש (אתם יכולים כבר לנחש באיזה רגש מדובר).
הכפתורים עליהם לוחצת היצירה הם כל כך מוכרים, והזווית שהיא מציעה היא כל כך ישירה, עד שהגעגוע הנוסטלגי מתחיל לגעת בקצוות הלא נעימים של המבוכה. כולנו מכירים את המבוכה הנוסטלגית הזאת, את "אני לא מאמין שהתלבשנו ככה פעם". החזרה לעבר היא לא תמיד נעימה, לפעמים התמונה ברורה מדי, עד שקשה לייפות אותה ולהחליק את הקמטים. העבר בצורתו המקורית מכה בנו, ומזכיר שעם כל הרצון לחזור אחורה בזמן, גם אותו "פעם" קסום, לא באמת היה כל כך מושלם. המבוכה הנוסטלגית בולטת במיוחד בסטיילינג של ססובר, שמחזיר אותנו במכת ברק לשנות התשעים. הנה הוא שוב, עם מעיל העור והעגיל באוזן שמאל, עם הבלורית שלא השתנתה כבר יותר מעשרים שנה. הוא נראה טוב, לגילו ובכלל, אבל אלוהים כמה שהלוק שלו (במיוחד העגיל) משדר: "הייתי מפורסם בניינטיז".
ומה באשר לשיר עצמו? איני מבקר מוזיקה בהכשרתי, אז קטונתי מלבקר את איכויותיו המוזיקליות. המילים, כמו כל ההפקה, מתארות חזרה לבית ספר בו למד בילדותו, ומערבות שלל ביטויים של געגוע נוסטלגי עמוק ("פתאום הכל נראה כל כך קטן", "החליפו את הלוח ואין ריח של גירים", "אותו הילד שהמשיך ללכת, בוכה על פרק של ילדות"). ניכר שססובר כתב את המילים מדם ליבו, גם אם לעיתים צורת הביטוי היא מעט ישירה מדי.
באחד מרגעי השיא של השיר, הוא מתפייט: "אני נזכר איך צחקנו על "דני שניצל" עד כאב, חושב עליו עכשיו ונקרע לי קצת הלב, לו רק הייתי פוגש אותו כעת, הייתי מחבק אותו ומתחרט... ו"רוני היפה" עם העיניים הכחולות, האם הצליח מישהו בלב שלה לזכות? האם עוד מישהו עבר פה וחשב, לחפש את ילדותו שנשארה מאחוריו?". התשובה, אם נשפוט מגלי האהבה שהוא כעת מקבל מהקהל, היא ככל הנראה חיובית.