סופשבוע של טינה פיי: ב-27 במאי הקומיקאית, התסריטאית, השחקנית ומי שהפכה את "בלארג" לביטוי לגיטימי בעולם, ציינה חמישים שנות הצחקה ושנינות. כותבי מאקו חזרו לכמה מהדברים שעשתה אחת מהיוצרות המוערכות והמצוטטות ביותר בתרבות הפופ, מ"ילדות רעות" ועד "30 רוק".
בסצנת הפתיחה של "רוק 30", ליז למון (טינה פיי) עומדת בתור לעגלת נקניקיות כשלפתע מגיח מהעבר השני איש עסקים ניו יורקרי טיפוסי: גבר לבן בחליפה עם טלפון צמוד לאוזן, שטרות מתנופפים ביד ואפס סבלנות לביורוקרטיה המסורבלת של האנשים הפשוטים. "סליחה, חבר, יש כאן תור", אומרת ליז, והביזנסמן עונה: "יש כאן שני תורים". להפתעתה של ליז, מחצית מהאנשים שעמדו מאחוריה עוברים לעמוד מאחורי הגבר, חרף מחאותיה ש"הוא רימה אתכם". מסתבר שבאמת יש תור נוסף - הוא פשוט נוצר זה עתה, על ידו ועבורו. ליז מבינה שיש לה רק דרך אחת לנצח: לקנות את כל הנקניקיות ולחלק אותן "לאנשים הטובים" (אלו שדבקו בתור המקורי). כך היא מצליחה להביס את הגבר הזחוח; אבל בשביל לעשות זאת היא נאלצת לשחק במשחק שלו, לשלם במטבע הקפיטליזם הדורסני כדי לקבל עולם צודק יותר.
במידה רבה, זה הסיפור המרכזי של "רוק 30": המלחמה בין הכוחות היצירתיים המידלדלים לכוחות השוק הדורסניים, כפי שהיא מתבטאת בתכנית טלוויזיה שמופקת ברשת שידור שנבלעה בתאגיד ענק. אקורד הפתיחה שלה היה דלת משרד שנופלת בבעיטה ומאחוריה עומד ג'ק דונגי (אלק בולדווין בתפקיד מושלם), מנהל הטלוויזיה (והמיקרוגלים) החדש של NBC, האיש שכינוי הגנאי "חליפה" יושב עליו כמו טוקסידו ("למה אני בטוקסידו? כבר אחרי שש. מה אני, איכר?"). דונגי היה התגלמותה האנושית האולטימטיבית של הפריבילגיה הגברית הלבנה, אדם שמשוכנע שהכל מגיע לו מעצם היותו אכבר גבר סטרייט לבן ועשיר. בקיצור: דונלד טראמפ עם מנת משכל. כשקנת' מבקש לעזוב את תכנית ההתמחות כדי לנסות תפקידים אחרים וליז מסבירה שאין לו כישורים נוספים, ג'ק מתקן אותה: "הוא גבר לבן עם שיער, למון. השמיים הם הגבול".
בפגישה הראשונה ביניהם, דונגי לא רק מאבחן את למון בדייקנות מזהירה ("פמיניסטית של הגל השלישי, בוגרת קולג', רווקה ומעמידה פנים שאת מאושרת לגבי זה, לו"ז עמוס מדי, סקס מועט מדי, קונה כל מגזין שעל השער שלו כתוב 'דימוי גוף בריא' ולוקחת שיעורי סריגה למשך שבוע אחת לשנתיים"), אלא גם דורך על כל יבלת שנתפסת כנקודה רגישה עבור נשים: גיל, משקל, הופעה חיצונית. אבל המופע המרכזי שלו הוא דריסת רגל בתכנית של למון, "The Girlie Show" (שהיא, כפי שמסביר קנת', "קומדיית נשים כיפית לנשים"). דונגי מסביר שהתכנית לא מושכת את הפלח הדמוגרפי של צופים גברים בני 18 עד 49, ולכן הוא מבקש לצרף אליה כוכב חדש: טרייסי ג'ורדן, בעצמו אבטיפוס של ילד-גבר מפונק וחסר אחריות. למון מתכוונת להתפטר, אבל כשהתכנית קורסת בשידור חי וטרייסי מצליח להציל אותה, היא משנה את החלטתה: היא נשארת ומקבלת את צירופו של ג'ורדן לצוות (באופן סמלי, הגירלי שואו הופכת לראשי התיבות הריקים TGS, שנרמסים מאחורי הכתובית "עם טרייסי ג'ורדן"); אבל היא גם מצליחה לשמור על הג'וב של כוכבת התכנית ג'נה, ואפילו משיגה מכונת קפה עבור מעמד הפועלים הספון בחדר הכותבים. זה לא ניצחון פמיניסטי מפואר, אבל זה הכי קרוב ל"Stick it to the Man" שהיא יכולה להשיג. זו הדרך שבה תריץ למון את ההצגה המטורללת של "TGS" במשך שבע העונות הבאות - לא מסע ניצחונות מפואר, אלא סדרה ארוכה של מאבקים ופשרות. זה לא מעורר התפעלות כמו עצות הקואצ'ינג של ג'ק ("פעם הדהרתי רכב שכור לתוך ההאדסון רק כדי להתאמן במילוט"), אבל זה אפקטיבי.
ג'ק דונגי היה שונה מכל דמות קבועה אחרת ב"רוק 30". הוא זהר כמו כוכב מעל כפופיו. הם היו, במידות משתנות ומעורבבות, פתטיים ומעוררי חמלה; הוא היה מתנשא ובלתי שביר, גיבור העל של ליגת הקפיטליזם. לביטחון העצמי שלו היה כושר שכנוע משל עצמו ("כשאני מחליט להשיג משהו - אני משיג אותו", הסביר פעם, "לפני עשר שנים הייתי נמוך בחצי אינץ'. כוח רצון טהור"). אבל הנפיחות היתה כל כך עצומה עד שלא היה אפילו צורך לפוצץ אותה. הסאטירה היתה שקופה כמו מדיח הכלים שג'ק המציא.
כך, במשך שבע עונות, לעגה פיי לגברים לבנים עשירים מסוגו של דונגי. היא לעגה לסקסיזם ולמיזוגניה שלהם ("אני אוהב נשים עם אמביציה, זה כמו לראות כלב לובש בגדים"), לדורסנות ("בכל פעם שאני פוגש יריב חדש, אני חושב איך להילחם בו"), לזכויות היתר שהם מעניקים לעצמם ("זו שכרוּת של עסקים, מותר לנהוג"), לנכות הרגשית ("טיפול יכול לעזור לאנשים נחותים כמו גברים מתולתלים ואנשים שזקוקים למשקפיים") ולתפיסת העולם המעוותת ("אגיד לך למי הכי קשה: גברים לבנים. אנחנו מקבלים את ההחלטות הקשות, הלא פופולריות. אנחנו נוחתים על הירח ועל חופי נורמנדי, והם עדיין מתנגדים לנו").
אבל פיי גם אהבה את ג'ק, כפי שליז אהבה אותו (והתוודתה על כך בפרק הסיום, כנגד הווידוי המגושם שלו: "אני עומד להשתמש במילה באופן שבו אבותינו האנגלו-סקסים השתמשו בה בהקשר של, נניח, קערת בשר דוב"). הוא היה, בסופו של דבר, סמכות אבהית נבונה ותומכת עבור כל אנשי TGS. הוא גילם את כל משפחת ג'ורדן (והשכנה ההיספאנית) במשחק תפקידים פסיכולוגי מרהיב מול טרייסי, הפך את קנת' ממתמחה לנשיא NBC, וחנך את ליז בכל אספקט של החיים. ג'ק - הכוחני, היהיר והסקסיסט - לא היה הנבל של "רוק 30". הוא היה אחד משני הגיבורים המרכזיים שלה. פיי לא הציגה מלחמה בפטריארכיה; היא הציגה מתווה לשיתוף פעולה: כזה שכרוך בעימותים ובחריקות שיניים, אבל מבוסס על אמון ומצמיח שינוי.
ובעולם של "רוק 30", ממש רגע לפני שהעולם הזה נעלם לבלי ספין-אוף, ג'ק דונגי באמת השתנה: הוא הבין שנכשל ב-NBC, פרש מקייבלטאון, כפר במשמעות של העבודה בחיי האדם, התוודה על רגשות כמו אהבה ותחושת ריקנות, וניסה למלא את החלל שבנפשו. הוא אמנם סיים את תהליך החזרה בתשובה המזורז בכיסא יושב הראש של ג'נרל אלקטריק, ובכל זאת - משהו בו השתנה. הוא היה קצת יותר פגיע, קצת יותר רגיש, קצת פחות מלא בעצמו.
בעולם האמיתי, שלוש שנים מאוחר יותר, דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב. את הבטחת הבחירות שלו לחומה מול מקסיקו הוא שאל מדמיונו הילדותי של טרייסי ג'ורדן (הצעה שהיתה באמת בעונה השנייה, לצד הרצון של ג'ק "להפוך את המדינה הזאת לגדולה שוב"). את כל השאר - מהאמונה בעליונות ההון ועד הבוז לנשים - מדונגי. "אני מאמין שאיש עשיר יכול לשנות את המדינה הזו", אמר ג'ק; "היופי בי הוא שאני עשיר מאוד", ענה דונלד.
אבל דונגי זה לא טראמפ. הדמיון ברור, אבל ההבדל ברור לא פחות. דונגי מעריך כסף, כוח ומניפולטיביות ("לא שיקרתי", הסביר פעם לקנת', "עיסיתי את האמת") - אבל לא בורות וזיוף. יותר משטראמפ מזכיר את דונגי, הוא מזכיר את ג'נה מארוני (כפי שמציע עמוד הטאמבלר "דונלד מארוני"). וג'נה בתור נשיאת ארה"ב זה מהלך שאפילו טינה פיי - האישה שהעמידה את קנת' האינפנטיל המתוק בראש NBC - לא היתה יכולה לדמיין.
סופשבוע עם טינה פיי: 51 רגעים קומיים מבריקים מהסרטים, הסדרות והספר של טינה פיי | "מה אנחנו, איכרים?" - הבדיחה הכי טובה בתולדות "רוק 30" | "קימי שמידט": פרידה מסרט האימה שהתחזה לסיטקום