באחד מרגעי השפל של דמותה של דנה מודן בעונתה הראשונה של ״ככה זה״ היא נקלעת לקלאש בין דורי מהסוג הרע. המבזה, המשפיל. בנסיעה לילית עם אריה מוסקונה ורפי אדר, מספר הראשון את הבדיחה הבאה:
״אחד נכנס לבית זונות, אומר תביאו לי את הזונה הכי קשוחה שלכם, מביאים לו אחת יפהפייה כזאתי, מתפשטת, מסתכל עליה, טראח מביא לה סטירה, ההיא בורחת בוכה. אומר להם: ביקשתי את הזונה הכי קשוחה שלכם! אוקיי? מביאים לו אחת, איזה רולה כזאת גדולה עם בטן, יפה, אבל שמנה כזאתי. מסתכל עליה, טראח מביא לה נוגרה בפנים, ההיא בורחת אמאלה אמאלה. אומר להם איזה קטע ממה שאמרתי לא הבנתם? אני רוצה את הזונה הכי קשוחה שלכם! מכניסים לו אחת עדינה יפה עם ציצי גדול גדול כזה, יפה, מתפשטת, מסתכלת עליו, עושה עמידת ראש, ההוא עם הבירה ביד מסתכל עליה לא מבין, שואל: גברת מה את עושה? אומרת לו (במבטא רוסי כמובן) : "אתה רוצה אני פותחת לך בירה עם כוס שלי?".
דנה אמנם נמצאת פיזית באוטו אבל הבדיחה לא מסופרת *לה*. בעיני שני הקשישים מהעולם הישן היא סחורה פגומה, מוצר שפג תוקפו. חרף זאת שכל תפקידה בסצנה הוא להיות אוויר מזגנים, ההזדהות שלנו היא כמובן איתה, כי אנחנו, הצופים, יודעים שדנה היא הרבה יותר מזה.
במעבר חד לתחקיר של ״עובדה״ ששודר אתמול בקשת 12, שוב נשמע אריה מוסקונה, הפעם מגלם את עצמו, מעיד על אחת השחקניות שהוטרדו על ידי איבגי כ״בחורה ששווה הטרדה״, שוב מסרב להפנים שכל אחת מהשחקניות היא יותר מבדיחה שמקבלת ציון. אנחנו הצופים שוב יודעים, שהן הרבה יותר מסתם אות, שם, מקצוע או גוף שהגיע לבמה רק כי הוזמנו אליה.
״ככה זה״, צמד המילים הסתמי לכאורה, הן למעשה המילים האיומות ביותר. שתי מילים שבשמן נעשות רוב העוולות בעולם. אבל הן לא איומות רק בגלל שוויון הנפש ואוזלת היד אל מול העוולה. הן איומות כי גם מי שאומר אותן וגם מי שהן מופנות אליו, גם המדכאים וגם המדוכאים, כבר הפנימו שככה זה, וכנראה שככה זה באמת צריך להיות.
התחקיר ששודר עושה צדק עם המתלוננות והמוטרדות שעבדו תחת או לצד איבגי; הוא נותן להן פנים וקול. הוא מצליח להעביר את האימה שריחפה מעל ראשן של השחקניות. אחת המרואיינות, גלי אשכנזי, אומרת במהלך התחקיר שנשאלה לא אחת בזלזול: ״מה הוא כבר עשה? עשו פיל מזבוב״. ובאמת, מה, שלח ידיים? העיר משהו לא במקום? דחף לקיר ונישק? מה אתן עושות עניין, ככה זה, בויז וויל בי בויז ואתן צריכות לדעת איך להישמר. התלונה שמופנית כבר במשך שנים מאנשי שלומו של איבגי היא שהוא אולי נודניק חרמנוביץ׳, אבל לא אנס חלילה ולא גבר מכה.
זה נכון, לפחות ככל הידוע לנו. אבל איבגי השתמש בכוחו, במעמדו וביוקרתו כדי לאיים על עתידן של השחקניות הצעירות שעבדו מולו, וכפי שאומרת גלי אשכנזי בצדק: ״להפך, עשו זבוב מפיל״. יגידו המסנגרים: איבגי הוא בסך הכל מהדור הקודם (של המטרידנים); בלי מסנג׳ר, אינסטגרם וטינדר. אולד סקול. רומנטיקן. וכפי שהצהיר עורך דינו בסוף התחקיר של עובדה: ״בכל מקרה, העבירות הן בסף הנמוך״.
גם בתור הקורבן, נדרשת אשכנזי להצדיק את עצמה. השאלה הראשונה שהופנתה אליה בתחקיר היא ״מה קסם לך בלהיות שחקנית?״. זו שאלה שטומנת בחובה אצבע מאשימה, וכזו שבאופן מפתיע, וגם מנסיוני האישי, שואלים אך ורק שחקניות. שאלה שכולה סאבטקסט: למה לא הלכת ללמוד מקצוע מכובד לנשים? אף אחד לא הפנה את השאלה הזאת לעודד קוטלר, לאיבגי, לעמית ליאור, אלברט אילוז או אריה מוסקונה. השליחות האמנותית שלהם, להפיץ את אמנות התיאטרון, התשוקה להתאבד על הקוליסות, החשיבות שלהם בעולם, לעולם לא מוטלת בספק. היושרה האמנותית שלהם היא הבסיס שעליו מתקיים הראיון. היא אקסיומה. הם נולדו לבמה. הם מכובדים, והם נפוחים מחשיבות עצמית. הם מתעסקים בדברים ברומו של עולם, קודש הקודשים; ״הדוד וניה״, כפי שמטעים בחשיבות קוטלר. וכן, מה לעשות, יש שם גם תפקיד לאישה אז לוהקה איזו צעירה יפה שמספיק טיפשה לרצות את זה. כי השחקניות, לעומת השחקנים, הן לרוב נשים שכנראה פשוט רוצות להיות מפורסמות, נשים שהכניסו את עצמן לגוב האריות, ואחר כך יוצאות משם בוכות. במקרה הטוב הן תמימות, במקרה הרע הן יודעות בדיוק לאן הן נכנסות, ובכל זאת מתפלאות ונפגעות, ממש כמו בבדיחה ההיא. הן הרי נשים, הן מקסימום באות לחפש תהילה או עניינים או בעל, לא לגעת ולהתעסק בחומרים קדושים כמו צ׳כוב נניח.
הגברים המרואיינים, פרנסי התיאטרון והטלוויזיה, מיתממים שלא ידעו על כך דבר. כשהם מעומתים עם עדויות שמוכיחות שדווקא כן ידעו, הם פוטרים זאת ב״ככה זה היה אז ולא הבנו את חומרת העניין והיום זה אחרת״. עודד קוטלר, שלמד מול המצלמות שההטרדות החמורות של איבגי התרחשו גם תחת ההפקה שלו, מפליא בתצוגת משחק מהמרהיבות שראיתי בפריים טיים וזועק: "מה אתה אומר!".
למען הסר ספק, אני לא מכירה את איבגי, לא עבדתי איתו, לא נבחנתי לצידו, לא ראיתי אותו מעולם במציאות. אבל בכל פעם שנשאלתי אם יצא לי לעבוד איתו והשבתי בשלילה נעניתי ב״מזלך״ בטון מבודח. אם עודד קוטלר אכן לא ידע, הוא כנראה היה האדם היחיד.
אחד המרואיינים, מפיק העונה לשם בנדה, פוסל את טענותיה של דלית קהן שפוטרה לאחר שאיבגי תקף אותה, וטוען שפוטרה משום שיש לה קול נמוך. ״משחקת וישר יוצא לה קול נמוך״. בהחלט עילה לפיטורים. לא רק שטענותיה נהדפות, הוא אף מכניס אותנו קצת לאווירה הנהדרת ששרתה על הסט: ״היינו אוכלים ביחד, אני, הוא, סוויסה, הבמאי, קליקות״. מהקליקה הזאת כמובן נפקדת קהן או כל אישה אחרת. כי כל שחקנית יודעת שבארוחות צהריים הגברים החשובים יושבים לחוד. מקסימום מזמינים אליו אישה בתפקיד רציני וגברי. באחת ההפקות הראשונות בקריירה שלי, שבה שיחקתי בתפקיד הראשי, העזתי בתמימותי להתיישב עם מגש ארוחת הצהריים בשולחן של החשובים. השתררה דממה. אחת מעובדות הצוות עברה לידי ולחשה לי כאילו בצחוק: את לא יכולה לשבת איתם, בואי לשבת איתנו.
בתחקיר ששודר אמש סיפרה אנה סטפן, השחקנית הראשונה שהעזה לחשוף את מעשיו של איבגי בתחקיר שעלה באתר ״וואלה״, שהתראיינה בעילום שם מרוב שפחדה מכוחו הרב וההרסני. בכל זאת, כשהגיעה למחרת לתיאטרון שחקן אחר חשף אותה, הצביע עליה ואמר ״זאת את שהתראיינת״. בהמשך אותו שחקן ישב עם עוד כמה עובדי במה, ויחד הם ליוו אותה בזמן שעברה בקריאות ״איבגי! איבגי! איבגי!״. אותו שחקן, כמובן, מכחיש. נו, רוח התקופה. פעם, בתחילת קריירת המשחק שלי, צולמה סצנת סקס במסגרת תפקיד ששיחקתי. הובטח לי אמנם סט סגור ואינטימי, אבל עוד הייתי צעירה מכדי להבין שהמוניטורים מפוזרים גם בחוץ. כשיצאתי בערב מהסט חבורה של עובדי צוות ישבה על אחת המשאיות וליוותה אותי בשריקות ובקריאות. הבמאי שהלך לידי אמר לי: ״ככה זה. תתעלמי״.
אבל יש דבר אחד מעודד שעולה מצפייה בתחקיר. המעשים וקשר השתיקה סביבם שהתרחשו עד לפני שנים ספורות בלבד נראים היום שייכים לעידן הפלאוזואיקון. גוורדיית הדינוזאורים הגברית שמתראיינת תפנה את מקומה לדור שלא מכיר ולא מקבל התנהגות כזאת, ולא מפקפק ביושרה או בתשוקתה של שחקנית למקצוע שלה. דור הולך ודור בא בזכות נשים צעירות שהחליטו באומץ רב להפסיק להגיד ״ככה זה״. עד שזה יהיה אחרת.